אבא,1.4.2004

ליאורי אהובי יש דבר אחד שלא ניתן לעצור,את הזמן.הוא הלך קדימה כאילו אומר שכלום לא קרה.כאילו לא חלפו 347 יום מאז נלקחת מאיתנו.

המומים מגודל האסון והכאב וחיים איכשהו ליד הזמן וליד הארועים.חיים ליד ולא ממש נוגעים בחיים.והעולם מבעד לדמעות נראה שונה לגמרי. ליאורי שלנו,אנחנו נושמים אותך,כואבים אותך ואוהבים אותך רגע רגע,שעה שעה ויום יום. אף אחד לא סיפר לנו עד כמה הכאב מפחיד,ואתה כאילו מתעלם,מרחף ביננו עם חיוכך הממיס ואנו מוסיפים לעצמנו עוד קמט ואתה נשאר צעיר כפי שהיית באותו יום ארור וכך כנראה תישאר גם לנצח. במפגשים עם חבריך,אשר לאט לאט נפתחים אלינו ומספרים לנו על דברים שלא ידענו ולא יכולנו לצפות שעשית. אנו מגלים דמות חדשה ומופלאה.האם באמת אנו כה תמימים שלא הבחנו ולא ראינו איך אתה מתבגר לנו מול העיניים והופך מילד לגבר? אנו מנהלים איתך הרבה שיחות ,שואלים את השאלות ומנסים לנחש מהן התשובות.אתה כמובן לא עונה לנו ,אך אנו יודעים שאתה נימצא איפה שהוא כאילו ממשיך לשלוט בכל העיניינים.

לפני כמה חודשים הקמנו לכבודך מעבדה לצילום בשיתוף עם מכללת שנקר ברמת גן. טקס חנוכת המקום לווה בתערוכת צילומים פרי מצלמתך ובקרוב נחנוך תערוכה חדשה בבית יד לבנים בחולון. ליאור, אני בודאי לא אגיד כאן את כל מה שיש לי לאמר לך,את זה אני משאיר לשיחות היומיומיות ביננו.אבל אני בהחלט רוצה לספר לאזני כולם עד כמה אני גאה בך ובמעשיך.הנך אבן דרך בולטת,מנהיג אמיתי ומשמש דוגמא לחבריך ולבני משפחתך,לאחותך ולאחיך ועל כך זכותך בהחלט להיות גאה!

ליאור,במותך השארת אחריך חלל גדול שהותיר הרגשה לא מוכרת,הרגשת פחד ומאות סימני שאלה שישארו תקועים שם לעולם. נפלת בעת שהשתתפת בפעולה צבאית בקרב אמיתי אבל אנו לא ניתן להם,לאויבנו ,לנהל לנו את החיים. בשבילך ובזכותך אנו נתחזק ונעמוד בקומה זקופה ונמשיך בכוח בהתמודדות היומיומית.

באהבה רבה אבא.