משה 1.4.2004

האביב שהיגיע לא בא לכאן,אצלנו עדיין יום סגריר כמו ביום הנורא ההוא שהמטיר עלינו צער שאי אפשר להכיל,וגם גשם שירד בדרך שליווינו אותך לכאן,כאילו שיצליח לטשטש את עקבות הבשורה הנוראה.

אל דוד אחי ומימי אחותי,ההורים הנפלאים שלך, אנחנו באים בכל סוף שבוע בעיקר כדי להתנחם. מחבקים ומקווים לחיבוק חזק יותר,תרים אחר המבט,מחפשים אצלם את הנחמה,ומבקשים את המילים,כאילו שהם כבר יודעים מה להגיד.

אמא שלך מביאה תמיד עוד סיפור שלא שמענו,תמונה שלא ראינו,פיסת נייר שנשכחה.וכל כך הרבה אנשים באים לספר את סיפור האהבה שלהם אליך,או משהו על הכרות חטופה,ועוד סיפור שממש חייבים לספר.וכל כך הרבה אהבה באה אליך הביתה ואמא ואבא שלך יושבים ושומעים ודומעים ובוכים. גילי ואורי תמיד בסביבה,עוזרים לשאת את המטען וכמובן דניאל שמחבק את אמא שלך חזק חזק כמו שצריך.ותדע ליאור שדניאל הוא ילד מקסים. נר הזיכרון ניצב על הפסנתר הלבן בסלון ומעליו אתה עם החיוך המקסים הזה שלך.זה אותו החיוך שחייכת כשענית לטלפון,כשהופעת אצלנו פתאום להראות לי מצלמה שביקשתי לדעת,וזה אותו החיוך שראינו במאות הסיפורים ששמענו,חיוך שכולנו לקחנו הביתה ושמנו על הטלביזיה,על השולחן בעבודה,בארנק,במכונית,כי אתה ,ליאור,היית בשר מבשרנו.

שלום ליאור,הייתי אומר לך תמיד,שלום דוד משה,ככה היית עונה לי תמיד,ב ח י ו ך.