רונה זיו ,ערב יום הזיכרון 6.5.2003

בשנה שעברה הלכתי ליום הזיכרון ביישוב כולם, לבושים לבן צחור, כולם באו לכבד ולזכור " היי מה שלומך? זמן רב לא התראינו איך שגדלת, איך השתנינו!" נחמד לפגוש את המדריכים הישנים מהשבט לחייך, להתחבק ואז לשבת. החת'ניקים שמכינים את הטקס, מתרגשים נורא מנסים להנציח את היום הזה בריקוד ובשירה טקס מרגש, אין מלים בפי. בצפירה כולם עמדו שותקים. בהתחלה אני מסתכלת על הריצפה ואז מרימה את ראשי כדי לראות איזה יופי זה שכולם עומדים דום, בשקט. לא רק היישוב שלי עומד דום בצפירה, אלא כל עם ישראל, וזה מה שעושה את זה יפה, האחדות הזו במצבים כאלה, קיטצ'י? וואלה, כן. אבל עדיין זה יפה. היה טקס מרגש, מושקע, ממש ברמה. זה באמת יום עצוב, אלפי אנשים נהרגו ונהרגים בגלל מלחמה שהתחילה מזמן . אלפי קרבנות, שהמינימום שאנחנו יכולים לעשות בשבילהם זה לעמוד דום בצפירה, לבוא לטקס הזיכרון ביישוב ולבוא לבי"ס עם חולצה לבנה. נכון, יש המון צער במדינה הזו , אבל מחר ערב יום העצמאות, אז מה, נשב בדיכאון? מה פתאום.. אנחנו יוצאים. הרבה אנשים אומרים שבזכות מותם של גיבורים אנו חגים את יום העצמאות. יש בזה משהו.

היום הלכתי לטקס יום הזיכרון , לא ביישוב – אזור אלא בחולון. כולם, לבושים לבן צחור, כולם באו לכבד ולזכור בצפירה כולם עמדו שותקים, חוץ ממני , כי רק אני בוכה כל- כך. בהתחלה אני מסתכלת על הריצפה ולא מרימה את ראשי כדי לראות איזה יופי זה שכולם עומדים דום, בשקט. אני מסתכלת על הריצפה ואז יש לי בפה את הטעם המלוח הזה של הדמעות . הטקס היה מרגש, השירים צימררו אותי עד בכי כואב, יושבת על כיסא נשענת על כתפה של רוית , ואנחנו מתחבקות. להורים שלו שיושבים ממש לידי , אני לא מסוגלת להסתכל בעיניים. מעבירים לי טישו לנגב את הדמעות. באתי היום כדי לכבד. יותר מתמיד. היום אני כבר לא אורחת בטקס יום היזכרון , היום אני חשה את זה על בשרי. התמונה של בן דוד שלי מוצגת על המרקע מאחורי התזמורת. אמא שלו בוכה , זועקת. אחיו הקטן יושב לאביו על ברכיו , אביו בוכה בשקט, והילד לא מסוגל לשאת את רוע הגזירה. אחותו נותנת יד לחבר שלה, והיא כבר לא תהיה הבן- אדם הכל- כך אופטימי , שלא מסיר חיוכו לרגע. והם בוכים.

כשהזמרים התיכוניסטים שרים את "את פרי גנך, את תבקשי, מי לך יאמר ומי לך ישיב, מר כאבך רודפים הימים , נותרת לבדך – רוצה להאמין. שהנה קרבה, אותה השעה שבה הבטיח לשוב בחזרה…." אנחנו פורצים בבכי, כי המלים והמנגינה נוגעים ללב- עד כאב, ונדמה שהשיר נכתב במיוחד לאמא שלו. וכשראש העיר מספר על שקרה אנחנו לא יכולים. נכון, יש המון צער במדינה שלנו, אבל עכשיו זה בתוך המשפחה שלי. ומחר יום העצמאות.. לא, לא בא לי לרקוד, לא בא לי לצחוק. הרבה אנשים אומרים שבזכות מותם של גיבורים אנו חגים את יום העצאות. יש בזה משהו. אם תשאלו אותי היום, אני חולקת על זה .

ליאור, אנחנו אוהבים אותך , ניפגש בגן- עדן,רונה.