אזכרה בזמן קורונה 6.4.2020

תודה לכל מי שהדליק איתנו נר באזכרה שלא תשכח לעולם ,כל אחד בביתו הדליק נר וכולנו ביחד דרך הזום חלקנו תמונות מילים ורגשות,17 שנים של געגועים לליאור שלנו!


דוד משה כתב את הרגשות שלנו ונדב הלחין בשיר מרגש כמו שרק הוא יודע לבטא 17 שנות געגועים:

״האביב כבר לא חביב , אנחנו על השביל
דמעה אט מתגלגלת , סיפור חדש מתחיל
שמש מציצה בין צמרות הברוש
ואמא מספרת ,ליאור זהוב תלתל, כשהיית בן שלוש..

זה עוד כואב, זה לא נגמר
רואים אותך , זה לא עבר
בכל מקום פניך , ממש כמו כעת
טובות ומחייכות כאילו באמת

שנים רבות חלפו, אני כל כך עייף
רואה אותך , זה אמיתי , אתה עוד מחייך
לא אוכל לגעת, שמע , אני אומר תפילה
מרים את הידיים, אני זקוק לקצת חמלה

זה עוד כואב, זה לא נגמר..

אנחנו עוד בוכים ולא רק בלילות
ימים שלמים חולפים, רצופים בזכרונות
קצת מטושטש לי לפעמים, וזה יותר כואב
רק הגעגוע כה ברור, ברור אצלי בלב

זה עוד כואב….״

דודה שרה כתבה:

אומרים שמוות זה דבר סופי
לפני 17 שנה לא הרגשתי כך
חיפשתי אותך ליאורי בכל מקום.
דמיינתי שאתה נמצא
לפעמים חשבתי ,אפילו ,שראיתי אותך ברחוב.

היום אני יכולה לאמר שמוות זה דבר אינסופי.
אין סוף מחשבות עלייך
מה היה קורה אילו
מה היית חושב עלינו
מה היה קורה איתך.
בכל שינוי במשפחה אתה נמצא איתנו.
לפעמים מעיזים ואומרים ולפעמים רק בלב/ במחשבה.

מה שבטוח שהגעגוע אלייך הינו אינסופי.

מצליחה להתגבר כשרואה דבר מה שמזכיר אותך
כששומעת מוזיקה שאהבת
או שיר שמזכיר אותך.
אבל תמיד מגיע הרגע שהגרון נחנק ודמעות עולות
וחייבת לבוא אלייך
לדבר איתך
מדליקה נר
ומנסה להשקיט את הנפש.

זה המצב
האינסופיות הזו תלווה אותי/אותנו תמיד
והשנים רק יחלפו
ותמיד אתה בליבנו.

רונה חלקה איתנו גם את מה שהרגישה:

נדמה שהמרחב אמנם נפרד

אבל אנחנו כאן ביחד,יד ביד.

מרגישים ביחד את העדרותך הצורבת.

 מרגישים את הכאב השורף הזה בבטן.

 וזוכרים את הפסח ההוא 

ואת שלל ניחוחותיו,

את ההדרים הממכרים

ואת הבשורה

שגדעה את החג

דוד התקשר: ליאור נהרג. 

יש לנו מדליות שמזכירות טיולים,

פריחה, ילדים צועדים ושמחות,

מדליות של הפסדים וניצחונות

שגם מזכירות את החוסר, את הגעגוע

את ההחמצה. 

ליאור, אנחנו מתגעגעים ואוהבים אותך מאוד.

אזכרת זום לליאור, ימי קורונה 6.4.2020

אבי עקיבא מורה לקולנוע תיכון אילון

דרך מנהלת תיכון אילון אסנת נעים


ליאור  למד אצלינו בכיתת מגמת קולנוע/תקשורת לפני פיצול המגמות. מהמחזורים המפוארים שידעה המגמה. ליאור -נער בלתי עציב עם חיוך נצחי- היה הזרקור שהציף באור את כל האיצטדיון. אנחנו, משך השנים במלחמות וביניהן, ראינו חברים לחיים, לאהבה ולנשק חובקים את אמא אדמה לנצח. ראיתי גם את דגל המדינה נשמט מארון עץ האורן המסוקס, ואת ליאור מוצפן בחיקה של אמא אדמה. באותם רגעים נוראים, נגד כל חוקי התזמון של הפדגוגיה, זרחה עלי באור מסנוור התובנה המפעימה: מורה הוא תמיד אב למשפחה מרובת ילדים. וגם בערה בי הבושה. הבושה של אב שלא עמד בהבטחתו. אבא שאמר ולא קיים. מול ערימת החמרה הרעננה לא יכולתי לחמוק מהאשמה על שלא קיימתי  את הההבטחה לה נשבענו ב-73'. משום שגם כי חלפו 30 שנים מלאות, עד 2003 לא עלה בידי ולא השכלתי להביא לו, לליאור, יונה עם עלה של זית, כמו שנשבענו אז, לילדינו, לנכדינו. עכשיו יש לי את שפע דלות המילים וחיוורון השירים. רק דמעה חמה ותקווה אחת בערב חג החרות מקלות על הרגע: זו התקווה. האמונה שלא ננוח, לא נרפה, ולא נשקוט עד כי נראה יונה צחורה ועלה זית בפיה. וליאור יחייך מלמעלה ויצלם אותה במעופה ואותו חיוך על פניו. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.  🙌🌱🙌  ופסח כשר ושמח ישראל. 💞

דובר צה"ל תא"ל הדי זילברמן

את ליאור זיו ז״ל לא זכיתי לפגוש בחייו – אך שמעתי עליו רבות.
את אהבתו של ליאור לצילום אי אפשר היה לפספס. ליאור נלחם כדי להגיע למערך שלנו. הוא גויס ב-2002 לתפקיד צלם צבאי, וראה את כל השירות דרך עדשת המצלמה.

ליאור נפל בחוה״מ פסח בשנת 2003, כשתיעד פעילות מבצעית של חטיבת גבעתי.

מאותו היום, בכל שנה, האזכרה של ליאור מתקיימת כמה ימים לפני ערב ליל הסדר, בנוכחות מפקדים וחיילים מפלגת התיעוד והצילום ומכלל המערך, לדורותיהם.

השנה, בנסיבות הקורונה, נאלצו הוריו של ליאור לבטל את האזכרה.
הערב, 18:00 בדיוק, משפחתו, חבריו, מפקדים וחיילים במערך דובר צה״ל, הדלקנו נר לזכרו, איש איש במקומו.

אני הדלקתי את הנר בבית דובר צה״ל – על רקע תמונות העשור שהמתעדים המבצעיים, שהוכשרו בצילו של ליאור, צילמו במהלך השנים.

יהי זכרו ברוך.