ענבל אלעד 22.04.2003

ליאור, היה לייום עצוב! אחריו באו עוד ימים עצובים. הם לא נגמרים או נעצרים. אתה זוכר שהייתי אומרת לך שהיה לי יום עצוב ,מיד דאגת להעלות חיוך על פני.

איך תמיד היית מקשיב ומנסה לעודד,לצחוק ולחייך את החיוך שלך. עכשיו כשאתה לא מולי ,אני מנסה לדמיין אותך מחייך,אני שומעת את קולך,את הצחוק שלך.

ליאור אמרת לי לא לדאוג,אני כהרגלי סמכתי על מה שאתה אומר. אמרת שאני לא פטורה מלפגוש אותך וכשתחזור ..ניפגש.

אני רוצה להבין שאת הפגישה הזו כבר לא נוכל לקיים,אך אני לא מסוגלת להבין שלא תבוא. את ההסכם שאני אבוא לבקר אותך בבוסטון,שם תכננת ללמוד מוסיקה,עכשיו גם אותו לא נקיים…. כשחייכת בגלל הצלחה שלך,מלאת גם את השמחה שלי-אם זה היה במבחן ואם זה היה כשהתקבלת לדובר צה"ל.

אני לא אשכח איך רצת אלי עם חיוך מאוזן לאוזן כשקיבלת את תעודת הבגרות,את מה שלא חשבת שתזכה לראות באותו יום. ליאור,הקסם שלך הוא האושר והאהבה הגדולה שהענקת לכולם! תראה,חלום שלך התגשם:כמה בנות היו שם לכבודך ואת כולן אתה מכיר… כמו שרצית… אבל אתה לא היית שם לראות. אתה אמרת שלא כדאי לך להגיע לגיל 20,כי תהיה זקן… עכשיו תישאר צעיר לנצח!

אני מקווה שאתה ממשיך לחייך ולדבר כמו תמיד,אצלי בראש ובלב תמיד תמשיך!

אוהבת ענבל