המצלמה-אורלי חן פלדמן

סיפור קצר סדנת כתיבה עם איריס אליה כהן

אדי מרק שעועית מתובל בהרבה כמון הסתלסלו לתוך אפי כשעמדתי לנקוש על דלתה. מירה קידמה את פני בחיוך והובילה אותי לסלון רחב ידיים, עמוס בציורים מופשטים עשירים בצבעי אדום, כתום וכחול, פרי כשרונה.

"בואי למטבח, עמדי לידי עד שאסיים", אמרה, מבלי להביט בי. הבנתי את הקושי. הבטתי בפניה שעה שהבליעה את רסק העגבניות לתוך הנוזל החום בסיר והתבוננה ארוכות בסערה הקטנה שחוללו המים הרותחים. הבועות המבעבעות הלכו ותפחו כשתהיתי מתי היא תנמיך את הלהבה.

"היתה לנו תקופה מיוחדת בתיכון." אמרתי, בעודי יוצקת מים רותחים לכוסות הזכוכית שהועמסו בעלי לימונית, לואיזה ונענע.

"הבאת מצלמה?", שאלה בטון ענייני. הרמתי את המינולטה הקשישה שלי והצגתי אותה בגאווה, בעודי לוגמת מהמשקה הרותח.

"בואי, נעלה לעליית הגג". תמונות משפחתיות היו פרושות לאורך הקירות. שלושה ילדים חייכניים וזוג הורים גאים בארוחות חג, באירועים משפחתיים ובטיולים. בקומה השלישית הבחנתי רק בתמונות שלו. תמיד בחיוך רחב ועיניים מצחקות. לבוש בחולצות טריקו צבעוניות ומכנסיים רחבים המסתיימים אחרי הברכיים. נועל נעלי הליכה חומות עם שרוכים אדומים פרומים. נוגס בחצי פיתה ומבטו למצלמה. בחורשת טל עם חברים פותח שולחן עמוס אוכל בשרי, בקבוק קולה וסיגריה לנשמה.

תינוק בלונדיני, פנים עגלגלות, בעל עיניים חומות וחיוך שובב שולח ידיים למצלמה. בפנייה לקומה העליונה, הבחנתי בתמונה בה הוא נראה מצלם את חבריו לכיתה, נכנסים לקייאקים בנהר הירדן.

מעט לפני הכניסה לחדרו תמונה של ילד בבגדי ספורט אוסף כדור שנבעט לגג המתנ"ס ונשאר מיותם. על דלת הכניסה היה שלט: החדר של לירן.

מירה פתחה אותה ונשענה לאחור. נכנסתי בלאט, מתבוננת ונעצרת. שואפת לקרבי רסיסי קדושה, בדומה לשתי דקות דומיה ביום העצמאות.

פסנתר  סטנאווי שחור ניצב סמוך לקיר . "הוא יחייה לעד, הוא כבר בן מאה," אמרה מירה וליטפה את המכסה בעדינות.

סמוך לפסנתר, על מעמד מעץ, הזדקפה גיטרה חשמלית, שקווי המתאר השחורים שלה, העלו במוחי גוף נשי. האם היתה לו אהבה הרהרתי. "הוא רצה גיטרת "פנדר", קטעה אותי ממחשבותי." האגדות הכי מוכשרות בעולם ניגנו על "פנדר."  ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון , מכירה?" מירה העבירה אצבעות ארוכות ועדינות על המיתרים לאורך צוואר הגיטרה, נטלה פיסת פלנל רכה והבריקה את גופה של הגיטרה.

קירות החדר כוסו בצילומים. לירן מטייל במכתש רמון עם חבריו כששיער ראשו צבוע באדום. כאן, הוא במבצר קלעת נמרוד. ראשו מעוטר בראסטות כחולות, מצלמה על צווארו ותרמיל גינס תפור בטלאים צהובים שעון על גבו.

לירן בפלג גוף עליון, ניצני זקנקן על לחייו, לבוש בחולצת טריקו תכולה. כפות ידיו פונות לכיוון הדלת ואצבעותיו, נמתחות, אחת, אחת לעבר השלט: מדור צילום והוא מחייך חיוך מאושר. "חודשים הוא ישב ליד משרדי דובר צה"ל עם תיק העבודות שלו", אמרה כשעיניה בהו בו.

נשאתי מבטי מעלה. חייל לבוש בסרבל לבן, מגלשיים לרגליו והוא מנתר מעל שיח ערום כשרובה אם 16 תלוי על צווארו ואחוז בכפפות שחורות. סמוך אליו תמונה של לירן בחרמון עם הסרבל הלבן. רגליו שקועות בשלג עד ברכיו והמצלמה תלויה בחן על צווארו.

"מה עוד תרצי לדעת?", שאלה ועברה לדלת השנייה. המדים המגוהצים שלו היו תלויים על הקולב ונעליו הצבאיות, משופשפות ומכוסות ברגבי אדמה ניצבות בדממה מתחתם.

בתוך המגירות נחו להן הרבה קלטות וידיאו ודיסקים בהם בוב מרלי לצד עמיר בניון. לפתע נטלה דיסק, הכניסה לנגן ואמרה שזה הדיסק האחרון שלירן שמע.  "בחור יפה כל כך בין מלאכים הלך לו אל מרום ובדממה את נשמע קול זעקת אימו ליבנו דום." צעדתי אחורה. נשענתי על הקיר. ואז הבחנתי בה, במצלמה, בעלת עדשה גדולה שהיתה תלויה תמיד על צווארו כמו בת זוג מאוהבת. זו, שבגללה הוא התעקש לתעד את המבצע לאיתור מנהרות ברפיח. גם הקסדה, שהיתה אמורה להגן עליו, נחה בצמוד אליה, על מיטתו. הבטנו אחת בשנייה. אישוני עיניה החומים זעקו בדממה אצורה.

"החלטנו למסור את חפציו לבני משפחה וחברים," אמרה מירה כשהיא מוחה דמעה, תוך פתיחת דלת ארונו. "אולי גם את תרצי זיכרון קטן ממנו. לא ברור לי מדוע שמרתי את הצעצועים שלו, את נעלי התינוק שלו". מירה נטלה זוג נעלי תכלת שהיו בוודאי הזוג הראשון שלו, התקרבה אלי, פתחה את כפות ידי, הניחה אותן בתוכן ואני, מיד, סוככתי עליהן באצבעותי עד כי לא נראו. "גם לך יהיה מעכשיו חלק מלירן", אמרה וסגרה הדלת בלאט.

צילום:ליאור זיו חרמון

הדלקת נר בהיכל הזיכרון

י"ח בניסן, יום נפילתו של ליאור,היום הראשון של חול המועד פסח.
בהיכל הזיכרון הממלכתי בירושליים ממשיכים בטקס האזכרה היומי ,מדליקים נר ליד שמו ומקריאים את שמות הנופלים ביום הזה ,מקריאים יזכור, פרק תהילים ,קדיש ואל מלא רחמים .
בגלל המצב הטקס מתקיים ללא קהל ומועבר ישירות ליוטיוב ואלינו בsms.

אזכרה בזמן קורונה 6.4.2020

תודה לכל מי שהדליק איתנו נר באזכרה שלא תשכח לעולם ,כל אחד בביתו הדליק נר וכולנו ביחד דרך הזום חלקנו תמונות מילים ורגשות,17 שנים של געגועים לליאור שלנו!


דוד משה כתב את הרגשות שלנו ונדב הלחין בשיר מרגש כמו שרק הוא יודע לבטא 17 שנות געגועים:

״האביב כבר לא חביב , אנחנו על השביל
דמעה אט מתגלגלת , סיפור חדש מתחיל
שמש מציצה בין צמרות הברוש
ואמא מספרת ,ליאור זהוב תלתל, כשהיית בן שלוש..

זה עוד כואב, זה לא נגמר
רואים אותך , זה לא עבר
בכל מקום פניך , ממש כמו כעת
טובות ומחייכות כאילו באמת

שנים רבות חלפו, אני כל כך עייף
רואה אותך , זה אמיתי , אתה עוד מחייך
לא אוכל לגעת, שמע , אני אומר תפילה
מרים את הידיים, אני זקוק לקצת חמלה

זה עוד כואב, זה לא נגמר..

אנחנו עוד בוכים ולא רק בלילות
ימים שלמים חולפים, רצופים בזכרונות
קצת מטושטש לי לפעמים, וזה יותר כואב
רק הגעגוע כה ברור, ברור אצלי בלב

זה עוד כואב….״

דודה שרה כתבה:

אומרים שמוות זה דבר סופי
לפני 17 שנה לא הרגשתי כך
חיפשתי אותך ליאורי בכל מקום.
דמיינתי שאתה נמצא
לפעמים חשבתי ,אפילו ,שראיתי אותך ברחוב.

היום אני יכולה לאמר שמוות זה דבר אינסופי.
אין סוף מחשבות עלייך
מה היה קורה אילו
מה היית חושב עלינו
מה היה קורה איתך.
בכל שינוי במשפחה אתה נמצא איתנו.
לפעמים מעיזים ואומרים ולפעמים רק בלב/ במחשבה.

מה שבטוח שהגעגוע אלייך הינו אינסופי.

מצליחה להתגבר כשרואה דבר מה שמזכיר אותך
כששומעת מוזיקה שאהבת
או שיר שמזכיר אותך.
אבל תמיד מגיע הרגע שהגרון נחנק ודמעות עולות
וחייבת לבוא אלייך
לדבר איתך
מדליקה נר
ומנסה להשקיט את הנפש.

זה המצב
האינסופיות הזו תלווה אותי/אותנו תמיד
והשנים רק יחלפו
ותמיד אתה בליבנו.

רונה חלקה איתנו גם את מה שהרגישה:

נדמה שהמרחב אמנם נפרד

אבל אנחנו כאן ביחד,יד ביד.

מרגישים ביחד את העדרותך הצורבת.

 מרגישים את הכאב השורף הזה בבטן.

 וזוכרים את הפסח ההוא 

ואת שלל ניחוחותיו,

את ההדרים הממכרים

ואת הבשורה

שגדעה את החג

דוד התקשר: ליאור נהרג. 

יש לנו מדליות שמזכירות טיולים,

פריחה, ילדים צועדים ושמחות,

מדליות של הפסדים וניצחונות

שגם מזכירות את החוסר, את הגעגוע

את ההחמצה. 

ליאור, אנחנו מתגעגעים ואוהבים אותך מאוד.

אזכרת זום לליאור, ימי קורונה 6.4.2020

אבי עקיבא מורה לקולנוע תיכון אילון

דרך מנהלת תיכון אילון אסנת נעים


ליאור  למד אצלינו בכיתת מגמת קולנוע/תקשורת לפני פיצול המגמות. מהמחזורים המפוארים שידעה המגמה. ליאור -נער בלתי עציב עם חיוך נצחי- היה הזרקור שהציף באור את כל האיצטדיון. אנחנו, משך השנים במלחמות וביניהן, ראינו חברים לחיים, לאהבה ולנשק חובקים את אמא אדמה לנצח. ראיתי גם את דגל המדינה נשמט מארון עץ האורן המסוקס, ואת ליאור מוצפן בחיקה של אמא אדמה. באותם רגעים נוראים, נגד כל חוקי התזמון של הפדגוגיה, זרחה עלי באור מסנוור התובנה המפעימה: מורה הוא תמיד אב למשפחה מרובת ילדים. וגם בערה בי הבושה. הבושה של אב שלא עמד בהבטחתו. אבא שאמר ולא קיים. מול ערימת החמרה הרעננה לא יכולתי לחמוק מהאשמה על שלא קיימתי  את הההבטחה לה נשבענו ב-73'. משום שגם כי חלפו 30 שנים מלאות, עד 2003 לא עלה בידי ולא השכלתי להביא לו, לליאור, יונה עם עלה של זית, כמו שנשבענו אז, לילדינו, לנכדינו. עכשיו יש לי את שפע דלות המילים וחיוורון השירים. רק דמעה חמה ותקווה אחת בערב חג החרות מקלות על הרגע: זו התקווה. האמונה שלא ננוח, לא נרפה, ולא נשקוט עד כי נראה יונה צחורה ועלה זית בפיה. וליאור יחייך מלמעלה ויצלם אותה במעופה ואותו חיוך על פניו. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.  🙌🌱🙌  ופסח כשר ושמח ישראל. 💞

דובר צה"ל תא"ל הדי זילברמן

את ליאור זיו ז״ל לא זכיתי לפגוש בחייו – אך שמעתי עליו רבות.
את אהבתו של ליאור לצילום אי אפשר היה לפספס. ליאור נלחם כדי להגיע למערך שלנו. הוא גויס ב-2002 לתפקיד צלם צבאי, וראה את כל השירות דרך עדשת המצלמה.

ליאור נפל בחוה״מ פסח בשנת 2003, כשתיעד פעילות מבצעית של חטיבת גבעתי.

מאותו היום, בכל שנה, האזכרה של ליאור מתקיימת כמה ימים לפני ערב ליל הסדר, בנוכחות מפקדים וחיילים מפלגת התיעוד והצילום ומכלל המערך, לדורותיהם.

השנה, בנסיבות הקורונה, נאלצו הוריו של ליאור לבטל את האזכרה.
הערב, 18:00 בדיוק, משפחתו, חבריו, מפקדים וחיילים במערך דובר צה״ל, הדלקנו נר לזכרו, איש איש במקומו.

אני הדלקתי את הנר בבית דובר צה״ל – על רקע תמונות העשור שהמתעדים המבצעיים, שהוכשרו בצילו של ליאור, צילמו במהלך השנים.

יהי זכרו ברוך.

החפצים של ליאור-סרט

בימוי והפקה לימור סימון

כשמשפחת זיו החליטה לעבור דירה, בשנת 2016 עלתה השאלה מה עושים עם החפצים של ליאור? ליאור זיו, צלם דובר צה"ל, נהרג בשנת 2003 במהלך תיעוד פעילות מבצעית ברפיח. אחריו הותיר הורים, אחים, חברים, בני משפחה והמון חפצים של ילד, נער שאהב את החיים. דיסקים, ספרים, תמונות, בובות, בגדים, מאפרות, פתקים ועוד… בצעד לא שיגרתי החליטה המשפחה  להזמין את בני המשפחה והחברים קרובים להגיע אל החדר של ליאור ולבחור ממנו חפץ לפי מה שלבם מרגיש וזוכר.

הסרט "החפצים של ליאור" מתחקה אחר החפצים בביתם החדש ובא בעצם להציף את הזיכרון דרך החפצים הדוממים. מה הם עבורנו? מה הם מסמלים עברנו ביחס למי שכבר אינו נמצא? איזה סיפור הם סיפרו אז ואיזה סיפור הם מספרים היום? איך נפרדים מחפץ? איך בוחרים חפץ? ועוד…

הסרט חושף את אישיותו וסיפורו של ליאור דרך החפצים וממלא את החדר המתרוקן מחדש.

את הסרט צילם חברו הטוב של ליאור זיו, ניר ממן, ששירת איתו ביחידת דובר צה"ל ונפצע באירוע שבו ליאור נהרג.

כוחו של הסרט הוא בזווית האחרת שבה הוא מציג את השכול, באותנטיות הנדירה של בני המשפחה וביכולת של הצופה להתחבר אליו מכל מימד וזמן אפשרי.

אורך הסרט כ 40 דקות.

בית ליאור

בית ליאור הנו מרכז ללימוד וטיפול ע"פ עקרונותיה של הגישה ההתנהגותית – Applied Behavior Analysis המרכז מעניק הכשרה, הכוונה וטיפול למעוניינים ללמוד את הגישה, לאנשי אנשי מקצוע המבקשים להעשיר את סל כליהם, לילדים המאובחנים עם עיכוב התפתחותי, אוטיזם ולהוריהם.

בית ליאור הוקם בשנת 2010 ע"י גילי ואורי וכיום בניהול משותף, מתוך הכרה רבת שנים את שטח הטיפול ודרישותיו. הכשרת כ"א איכותי לטיפול בגישה, שמירה על רמת מקצועיות גבוהה ועמידה בכללי האתיקה המקובלים הם חלק בלתי נפרד מחזונו של בית ליאור. כיום, מהווה בית ליאור בית חם לילדים המטופלים, להוריהם ולמטפלים.

ערב לזכר ליאור בקורס משק"י דוברות בדובר צה"ל

משק"י דוברות עוסקים בתחום הדוברות וההסברה של דובר צה"ל בארץ ובעולם ואחראיים על מתן מידע אמין ומדויק לציבור. המש"קים מקיימים קשר שוטף עם גורמי התקשורת השונים באינטרנט, ברדיו, בתקשורת הכתובה ועוד. בנוסף דואגים חלק מהחיילים המשרתים בחטיבה לתיאום ביקורים של משלחות שונות בבסיסי הצבא תוך תדרוך החיילים והמפקדים.יחידת ההסרטה של דובר צה"ל היא מכלול מקצועי בחטיבת דובר צה"ל, המתמקצע בתחומי הצילום הוידאו המדיה האינטרנט וההפקות. בנוסף ליחידת ההסרטה הוקמה פלגת צלמים אשר עוברים הכשרה קרבית שנקראת פלגת "תיעוד מבצעי" .

מזה 17 שנים מתקיימים 3 קורסים בשנה,בכל קורס מקרינים את הסרט שהפיקה יחידת ההסרטה של דובר צ"הל בשנת 2004 "ליאור זיו החיוך שלא יחלוף לעולם" , מצגת ,שיחה ותערוכת צילומים של ליאור , כל חייל יוצא עם ברכת הדרך של המשפחה ועם תפילת הדרך עם תמונתו של ליאור בכיס.זאת כבר מסורת של היחידה. יש קשרים שהפכו להיות משפחה, יש מפקדים שראו את המצגת הזאת כשהיו חיילים בקורס ועכשיו רואים אותה בפעם השלישית או הרביעית.

ערב מרגש וחשוב ביותר ליחידה ולמשפחה!

תחרות צילום ומילגה ע"ש ליאור זיו ב"שנקר"

מאז הקמת הסטודיו לזכר ליאור ב"שנקר" מתקיימות תחרויות צילום ותערוכות והסטודנט המצטיין זוכה במילגה ע"ש ליאור בטקס פתיחת התערוכה.תחרות הצילומים השנתית ע"ש ליאור זיו הראשונה נערכה בשנקר בשנת הלימודים תשס"ה בנושא "הסביבה ואני". לתחרות הוגשו צילומים נבחרים, שהציגו מראות של טבע, אנשים וסביבה ברוח יצירתית ומקורית. התחרות ביוזמת משפחת זיו נועדה לעודד יוצרים צעירים בתחום הצילום ברוח דרכו של סמל ליאור זיו ז"ל,  צלם יחידת דובר צה"ל ,שנפל ברפיח ב- 20.4.03, במהלך פעולה של לכידת מבוקשים ואמצעי לחימה. 
עבודות נבחרות הוצגו בתערוכה חגיגית בגלריה לורבר בשנקר.
הסטדונטים שזכו בתחרות הם:

  • לנה סלגנסקי, שנה א' המחלקה לעיצוב גרפי
  • רואי צמח, שנה ד', המחלקה לעיצוב אופנה

החל משנה זו התקיימה כל שנה תערוכת צילומים והוענקה מילגה לסטודנט שנבחר על ידי צוות שופטים מצוות המרצים ונערך טקס במסגרת פתיחת התערוכה.

בשנת 2010 הסטודיו לצילום ע"ש ליאור נחנך במחלקה לאמנות רב-תחומית
http://www.shenkar.ac.il/he/news_items/launching-lior-ziv-studio

נשיא שנקר, פרופ' אמוץ וינברג, הודה לבני משפחת זיו ולחבריו של ליאור שהגיעו להוקיר את זכרו.
הסטודיו לזכר ליאור הוקם בשנת 2003 בבניין הישן של שנקר וב2010 הועבר למקומו הטבעי הקשור לצלום למחלקה הרב תחומית לאמנות בבניין עלית,כדי שישרת את כלל הסטודנטים הלומדים צילום במחלקה זו.
 ראש המחלקה לאמנות רב-תחומית פרופ' מיכה לוין, הודה על התמיכה בסטודנטים והבטיח כי זכרו של ליאור יונצח באמצעות הצילום – האמנות שאהב מכל.עם חנוכת הסטודיו הושקה תערוכת צילום של סטודנטים מהמחלקה לצד סדרת צילומים של ליאור. 
 

תערוכת צילום "רגעים" בתיאטרון חולון 7.5.2004

תערוכת צילומים של ליאור התקיימה בתיאטרון חולון וביד לבנים  
בטקס השתתפו חברים ומורים של ליאור,שרו ניגנו והקריאו מליבם.
לליאור מאלעד ענבל
ליאור,מוזר לי ששנה עברה,שבמשך שנה אנחנו מתראים בחלומות,השיחות שלנו הן לא אותן שיחות,ואתה רק מביט ומחייך וליפעמים קצת מתקרב,או אולי מחבק.נראה לי שעברו רק כמה ימים מאז שעזבת,מאז שיחתנו האחרונה.לא קלה לאף אחד המחשבה שאתה לא כאן,זה לא נתפס.בתיכון ישבנו יחד כמעט בכל השיעורים…היית משכפל כל מחברת שלי וכותב לי תזכורות ביומן: איזו מחברת,או איזה חלק ממחברת להביא, וכמובן באיזה יום.לפני שהתגייסתי כתבת לי: "לא הייתי עושה את זה בלעדייך"והיום אני לא יודעת איך אתה לא נמצא כאן,אתה רק מביט בנו ומחייך, והדברים נעשים בלעדייך, בלי הנוכחות הקוסמת שלך.בלי שתשמח לראות כל אחד מאהובייך וללא החיבוק שלך,ולעומת זאת הכעס שלך על דברים שלא נעשו כמו שרצית (וכאלה היו מעט) והסלחנות שלך מיד כלא היה הדבר.הקסם שלך והדאגה שלך לכולם מחברים היום הרבה אנשים יחד, שלא נפרדים ממך, גם אם אתה במקום אחר וטוב
יותר. אוהבת המון,ענבל
שיר לליאור מאורית לוי 
אני לא יכולה להפסיק לחכות לנשום אותך, 
להרגיש אותך הנוכחות שלך לא עוזבת אותי
אני כלואה בכישוף שלך,בצחוק שלך, ביופי שלך
מחכה שתאמר שגם אתה
ושכן יכול להיות ושאני לא סתם חולמת 
והסופה הזו בתוכי,שעושה לי קשיי נשימה תחלש, ואותה יחליף שקט מתוק 
ויהיה לי אור בחיי… 
 לליאור מרחל פארן
ליאור לפני חודשיים ביקרתי אותך בחדרך, ראיתי את אלבומי הצילום וציוד הצילום שלך, את הבגדים על הכיסא וערמת הספרים על השידה. הזמן כאילו עצר, רק הזעקה האילמת שלמונק ביטאה את תחושותי. בתערוכה של צילומיך ב"שנקר" חייכת אלינו מהקירות בחיוךהענקי שלך, ואני הסתכלתי עליך לא מאמינה, רציתי להוריד את התמונות מהקיר, אבל אתהמבין שלא יכולתי, רק רציתי. ליאור, אני חושבת עליך רבות, אני רואה אותך נכנס לכיתהבנעלים פרומי שרוכים ,מחייך מתנצל ואומר:" הייתי בהארכת זמן. הייתי אצל צילה. דיברתי עם נחומי." ואי אפשר היה לכעוס עליך. בשיעורים ישבת בשקט, בולע את העולם בעינייך היוקדות, מביט אל השמים ומהרהר. כשהתגייסת באת לביקור, ישבת בחדר המורים, הפנים הקורנים שלך התגאו בתפקיד שלך, לא סיפרת לנו מה את עושה, רק אמרת בגאווה ובאושר שאתה בדובר צה"ל, ואני אמרתי , אז אמא ישנה בשקט, הנהנת בראש וחייכת בהסכמה,היום אני מבינה שרק אתה בלבד ידעת את האמת, אבל בדרכך השקטה הצלחת לבלבל אותנו. ליאור, היית מאמין אתה שהיית בישן צנוע ונחבא אל הכלים, אתה שמעולם לא התרברבת, עכשיו אתה ידוע ומוכר. הנה אנחנו כולנו כאן בתערוכה השנייה שלך. הצילומים שלך גילו את מה שידענו, את הרגישות שלך ליופי, לצבע, לעולם ובעיקר לאנושי שבו. צילומך מגלים את החלוקה שלך יחיד מול רבים, הפרט מול הכלל, כאילו אתה עומד מהצד וצופה על העולם, לך אין חלק בו. ליאור, הכל מחכה לך שתבוא ולו רק למספר רגעים, שתתן עוד חיבוק אחד למשפחה האוהבת, שתחשוף שיניים בחיוך מואר, שתספר לי סוף סוף האם סיימת לקרוא את הספר שהבטחת, כי אתה תוכל לו, ותאמר לי מיהו אותו עובר האורח, לצערי אני יודעת את התשובה, אתה עובר האורח בעולמנו, באת, חלפת והשארת לנו חיוך למזכרת. רחל פארן,מורה לספרות   

הקמת סטודיו לזכר ליאור בבי"ס הגבוה שנקר 11.1.2003

בתערוכת צילומים של ליאור זיו ז"ל, צלם יחידת דובר צה"ל שנפל לפני שנה ברפיח, ייחשפו ,לראשונה, צילומים שאושרו ע"י דובר צה"ל   תערוכת צילומים "בין שמיים וארץ"  של סמל ליאור זיו  ז"ל ,בן 19 ,אשר נהרג במרחב העיר רפיח שבדרום רצועת עזה תפתח ב- 23 בנובמבר  2003 ותוצג במשך 3 שבועות בשנקר בי"ס גבוה להנדסה ולעיצוב.

ליאור נפל במהלך פעולה של לכידת מבוקשים ואמצעי לחימה. ליאור למד בתיכון "אילון" בחולון  והצילום היה אהבת חייו. בצבא שרת ביחידת הצילום וההסרטה של דובר צה"ל, במסגרתה תיעד את פעילות הצבא לרבות פעילות מבצעית זו של חשיפת מנהרות נשק, פעילות ממנה לא שב.חלק מן העבודות אשר צילם במהלך הפעילות המבצעית יוצגו, לראשונה, באישור דובר צה"ל לציבור הרחב.התערוכה תשלים את פעולת ההנצחה בשנקר של מימי ודוד זיו, הוריו של ליאור. מאחר ובמקביל לעבודתו כצלם היה ליאור אחראי ביחידה על המחשוב ועל הקמת הארכיון הדיגיטלי, החליטו להנציח את זכרו בהקמת סטודיו לצילום. זאת, כמהלך נוסף בפיתוח תחום המדיה הדיגיטלית והאינטראקטיבית(צילום, וידאו, אנימציה) במסגרת הפקולטה לעיצוב בשנקר.

"בין שמיים לארץ"- תערוכת הצילומים חושפת את ליאור כצלם וכאדם בעל אבחנה רגישה. במסגרת תפקידו כצלם בדובר צה"ל, ליאור צילם תמונות המיועדות לתקשורת,חדשותיות, אינפורמטיביות. הוא יצא לסקר אירועים מחיי הצבא ונדרש להביא צילום תיעודי לעיתון, אך עם זאת לא ויתר על הפרשנות האישית שלו של אותן סיטואציות ושיש בהם הומור, סוריאליזם, ראיית האדם הבודד, החיפוש האנושי. תמונות שהן אמירה אישית ואמנותית. 3500 צילומים שצילם ליאור במהלך שנת שירותו נאספו ביחידה, ובתהליך ארוך וכואב נבחרו צילומים אשר שיקפו תיעוד מקצועי ואישי מאזורי הלחימה. מימי, האם, עברה על כל התמונות ושמעה מהמפקד סא"ל צביקה גולן על  העומד מאחוריהן: תאריכים,מקומות,אירועים.מימי: "הרבה דימויים מתחברים יחדיו לכדי תמונה אחת המהווה פסיפס אנושי של נפש האדם, הצלם".בתהליך בחירת התמונות לתערוכה השתתף גם  פרופ' חנן לסקין, ראש הפקולטה לעיצוב בשנקר . "בין שמים וארץ" הוא שמה של התערוכה  כשם התמונה המעטרת את ההזמנה. בצילום המיוחד רואים את השמיים והארץ ,את האינסוף וביניהם- חיילי גבעתי שליאור היה גאה להתלוות אליהם לשטח ונלחם לצאת עמם לפעולה האחרונה ברפיח, שם נפל.

בין שמיים וארץ הוא מוטיב חוזר ברבות מן התמונות: הארץ – העצים, השלג והנוף המקבלים ממד נוסף בתמונות.והשמיים – פתוחים, ללא אופק, אינסופיים, זועקים בצבע  ובגודל-  כמעט קורעים את התמונה.וביניהם החיילים, החיילות הילדים ,צילומים עם ראייה הומוריסטית אנושית ועדינה.

שביל ישראל לזכר ליאור זיו

חברים מתיכון איילון (רפי,אביב ,סתיו,גבי ועמוס) יצאו בשנת 2005 למסע ב"שביל ישראל" והקדישו אותו לחבר שנפל ליאור זיו.
שביל ישראל הוא שביל לאורך מדינת ישראל באורך 940 ק"מ. השביל מתחיל בקיבוץ דן שבצפון ומסתיים במעבר גבול טאבה אילת.
החברים יצאו מתל דן שבצפון בתחילת חודש אפריל וצועדים כ20 ק"מ ביום.המטרה להגיע להרי אילת ,סה"כ 900 קמ "של הליכה רגלית לא קלה.,בשבת 7.5.05 (כמעט יום הזיכרון)  הגיעו לאזור בית ג'וברין ושם יזמו פיקניק  לכל החברים מהשכבה מתיכון איילון. הגיעו כ200 אנשים:חברים מהתיכון,מורים,משפחה,ידידים שבאו לספר על ליאור שהכירו.כולם לבשו חולצות עם תמונתו של ליאור עליהן,מחזה מרגש מאד לראות 200 תמונות של החיוך הזה של ליאור מביט מתוך ים האנשים. הפגישה הייתה מרגשת מאד ונמשכה מהבוקר ועד לפנות ערב.במהלך היום החברים הצועדים סיפרו על מטרת המסע ועל הרצון שלהם לממש את רצונו וזכרו של ליאור.

מטרת המסע הייתה לתקוע שלט עץ שהכינו בהר צפחות. מורים סיפרו על ליאור שהכירו,מחנך הכתה היה נרגש מהיוזמה,חברות שיצאו איתו למסע לפולין,חברים שאהבו לאכול איתו ולטייל ,כולם סיפרו על ליאור שלהם..וגם ניגנו ושרו שירים "של ליאור".המשפחה המורחבת הקריאה להורים: " היום הנורא ההוא-הצער הגדול הזה שלכם- שלנו ,קשה לנו כל-כך להביע' להגיד. אבל תדעו לכם שכולנו כאחד מחזקים אתכם נותנים לכם יד מחבקים אתכם. והצער הגדול הזה הבור הענק הזה שנפער נפער גם בליבנו שלנו. אז אנחנו פה תמיד בעיתות שמחה ובזמן צער נתייצב תמיד בכל מצב ובכל זמן!!. בשם כל בני הדודים באהבה סמדר" זה היה יום מרגש,בדיוק כמו שליאור אהב,אם הוא היה צריך לבחור דרך להנצחה זו בוודאי היתה הדרך שהיה בוחר,בטבע,בכיף עם חברים,מוקף באנשים שאהב ועם הרבה אוכל ומוסיקה!!! 
ביולי 2005 נקבע שלט מעץ זית בהר צפחות שבאילת לזכר ליאור. מאז בכל חול המועד פסח בתאריך העברי של יום נפילתו של ליאור קיימה משפחתו צעידה בשביל ישראל.כל שנה בחלק אחר של השביל.בכל שנה הצטרפו עוד ועוד צועדים למסע עד שהיגיעו כמעט 200 צועדים.


  רגעים ממסע שביל ישראל 2005 
מה הם החיים שלנו היום?
 מורכבים מרגעים,רגעים של שימחה ,
כשבאתם לספר לנו על המסע רגעים של עצב,
שליאור לא איתכם רגעים עם אור והרגע שבו הלך ליאור,רגעים של חושך….
רגעים של צעידה ביחד,בחיוך,רגעים של פיקניק עם החברים והמורים
רגעים של טיפוס על הר,הר ליאור, גבי עוזר לסבתא דינה ,אביב בלי נעליים
סתיו שמכיר את ליאור דרך הצעידה
עמוס עם חיוך גדול
ורפי מחכה בקוצר רוח להלום בשלט.
רגעים של יום,רגעים של לילה
התחלה בתל-דן וסיום באילת
רגעים שמצטברים ל42 ימי הליכה בסתיו ובאביב בקור ובחום.
רגעים של סיום טבולים בדם.
רגעים שייחרטו בלב כולם,לעד.
 רפי,גבי,אביב ,סתיו ועמוס אוהבים אותכם מאד!

משפחת זיו יולי 2005  

משה 1.4.2004

האביב שהיגיע לא בא לכאן,אצלנו עדיין יום סגריר כמו ביום הנורא ההוא שהמטיר עלינו צער שאי אפשר להכיל,וגם גשם שירד בדרך שליווינו אותך לכאן,כאילו שיצליח לטשטש את עקבות הבשורה הנוראה.

אל דוד אחי ומימי אחותי,ההורים הנפלאים שלך, אנחנו באים בכל סוף שבוע בעיקר כדי להתנחם. מחבקים ומקווים לחיבוק חזק יותר,תרים אחר המבט,מחפשים אצלם את הנחמה,ומבקשים את המילים,כאילו שהם כבר יודעים מה להגיד.

אמא שלך מביאה תמיד עוד סיפור שלא שמענו,תמונה שלא ראינו,פיסת נייר שנשכחה.וכל כך הרבה אנשים באים לספר את סיפור האהבה שלהם אליך,או משהו על הכרות חטופה,ועוד סיפור שממש חייבים לספר.וכל כך הרבה אהבה באה אליך הביתה ואמא ואבא שלך יושבים ושומעים ודומעים ובוכים. גילי ואורי תמיד בסביבה,עוזרים לשאת את המטען וכמובן דניאל שמחבק את אמא שלך חזק חזק כמו שצריך.ותדע ליאור שדניאל הוא ילד מקסים. נר הזיכרון ניצב על הפסנתר הלבן בסלון ומעליו אתה עם החיוך המקסים הזה שלך.זה אותו החיוך שחייכת כשענית לטלפון,כשהופעת אצלנו פתאום להראות לי מצלמה שביקשתי לדעת,וזה אותו החיוך שראינו במאות הסיפורים ששמענו,חיוך שכולנו לקחנו הביתה ושמנו על הטלביזיה,על השולחן בעבודה,בארנק,במכונית,כי אתה ,ליאור,היית בשר מבשרנו.

שלום ליאור,הייתי אומר לך תמיד,שלום דוד משה,ככה היית עונה לי תמיד,ב ח י ו ך.

דניאל 23.3.2004

לליאור מדניאל

געגוע למישהו רחוק,אבל בעצם כל כך קרוב. געגוע למישהו אהוב, אולי בגלל זה, זה כל כך עצוב.

געגוע למישהו שנשאר לבד, וכל כך רוצה לא להיות אחד.

געגוע למישהו שעכשיו כבר לא כאן, ולא ישוב גם לעולם.

את הגעגוע לא ניתן להסביר, אתה יכול רק את הזמן להעביר.

געגוע למישהו שאתה רוצה להיות בחברתו, אבל העולם אכזר והוא נשאר לבדו.

הגעגוע נוכח בכל מקום, וביום הזיכרון זה כבר לא סתם דום.

נשארנו לבד ואין מי שיעזור, נשארת לבד ולעולם לא תחזור.

גם בעוד מאה שנה הכאב לא ירפה, וגם בעוד מאתיים לא יהיו מילים בפה.

לתאר געגוע אי אפשר במילים, ואי אפשר גם לאנשים רגילים.

זה קשה להבין,אבל בעצם גם קל, אי אפשר להבין,את סיבוב הגלגל.

זה הולך ובא והולך ובא. הגעגוע תמיד יהיה שם, להזכיר לי אותך.

דניאל

אבא,1.4.2004

ליאורי אהובי יש דבר אחד שלא ניתן לעצור,את הזמן.הוא הלך קדימה כאילו אומר שכלום לא קרה.כאילו לא חלפו 347 יום מאז נלקחת מאיתנו.

המומים מגודל האסון והכאב וחיים איכשהו ליד הזמן וליד הארועים.חיים ליד ולא ממש נוגעים בחיים.והעולם מבעד לדמעות נראה שונה לגמרי. ליאורי שלנו,אנחנו נושמים אותך,כואבים אותך ואוהבים אותך רגע רגע,שעה שעה ויום יום. אף אחד לא סיפר לנו עד כמה הכאב מפחיד,ואתה כאילו מתעלם,מרחף ביננו עם חיוכך הממיס ואנו מוסיפים לעצמנו עוד קמט ואתה נשאר צעיר כפי שהיית באותו יום ארור וכך כנראה תישאר גם לנצח. במפגשים עם חבריך,אשר לאט לאט נפתחים אלינו ומספרים לנו על דברים שלא ידענו ולא יכולנו לצפות שעשית. אנו מגלים דמות חדשה ומופלאה.האם באמת אנו כה תמימים שלא הבחנו ולא ראינו איך אתה מתבגר לנו מול העיניים והופך מילד לגבר? אנו מנהלים איתך הרבה שיחות ,שואלים את השאלות ומנסים לנחש מהן התשובות.אתה כמובן לא עונה לנו ,אך אנו יודעים שאתה נימצא איפה שהוא כאילו ממשיך לשלוט בכל העיניינים.

לפני כמה חודשים הקמנו לכבודך מעבדה לצילום בשיתוף עם מכללת שנקר ברמת גן. טקס חנוכת המקום לווה בתערוכת צילומים פרי מצלמתך ובקרוב נחנוך תערוכה חדשה בבית יד לבנים בחולון. ליאור, אני בודאי לא אגיד כאן את כל מה שיש לי לאמר לך,את זה אני משאיר לשיחות היומיומיות ביננו.אבל אני בהחלט רוצה לספר לאזני כולם עד כמה אני גאה בך ובמעשיך.הנך אבן דרך בולטת,מנהיג אמיתי ומשמש דוגמא לחבריך ולבני משפחתך,לאחותך ולאחיך ועל כך זכותך בהחלט להיות גאה!

ליאור,במותך השארת אחריך חלל גדול שהותיר הרגשה לא מוכרת,הרגשת פחד ומאות סימני שאלה שישארו תקועים שם לעולם. נפלת בעת שהשתתפת בפעולה צבאית בקרב אמיתי אבל אנו לא ניתן להם,לאויבנו ,לנהל לנו את החיים. בשבילך ובזכותך אנו נתחזק ונעמוד בקומה זקופה ונמשיך בכוח בהתמודדות היומיומית.

באהבה רבה אבא.

ליאור חקק 4.5.2003

ליאור זיו אותך לא ממש הכרתי אבל תמיד ידעתי שאתה בן אדם עם נשמה, לא רק בגלל שאנחנו מאותה משפחה.

אני תמיד יזכור אותך בליבי גם כשאני ילך לעולמי אתה לא יוצא לי מהראש ואם היו לי עכשיו שלוש משאלות אני כבר יודעת מה הייתי מבקשת שתחזור לחיות בשקט.ליאור

רונה זיו ,ערב יום הזיכרון 6.5.2003

בשנה שעברה הלכתי ליום הזיכרון ביישוב כולם, לבושים לבן צחור, כולם באו לכבד ולזכור " היי מה שלומך? זמן רב לא התראינו איך שגדלת, איך השתנינו!" נחמד לפגוש את המדריכים הישנים מהשבט לחייך, להתחבק ואז לשבת. החת'ניקים שמכינים את הטקס, מתרגשים נורא מנסים להנציח את היום הזה בריקוד ובשירה טקס מרגש, אין מלים בפי. בצפירה כולם עמדו שותקים. בהתחלה אני מסתכלת על הריצפה ואז מרימה את ראשי כדי לראות איזה יופי זה שכולם עומדים דום, בשקט. לא רק היישוב שלי עומד דום בצפירה, אלא כל עם ישראל, וזה מה שעושה את זה יפה, האחדות הזו במצבים כאלה, קיטצ'י? וואלה, כן. אבל עדיין זה יפה. היה טקס מרגש, מושקע, ממש ברמה. זה באמת יום עצוב, אלפי אנשים נהרגו ונהרגים בגלל מלחמה שהתחילה מזמן . אלפי קרבנות, שהמינימום שאנחנו יכולים לעשות בשבילהם זה לעמוד דום בצפירה, לבוא לטקס הזיכרון ביישוב ולבוא לבי"ס עם חולצה לבנה. נכון, יש המון צער במדינה הזו , אבל מחר ערב יום העצמאות, אז מה, נשב בדיכאון? מה פתאום.. אנחנו יוצאים. הרבה אנשים אומרים שבזכות מותם של גיבורים אנו חגים את יום העצמאות. יש בזה משהו.

היום הלכתי לטקס יום הזיכרון , לא ביישוב – אזור אלא בחולון. כולם, לבושים לבן צחור, כולם באו לכבד ולזכור בצפירה כולם עמדו שותקים, חוץ ממני , כי רק אני בוכה כל- כך. בהתחלה אני מסתכלת על הריצפה ולא מרימה את ראשי כדי לראות איזה יופי זה שכולם עומדים דום, בשקט. אני מסתכלת על הריצפה ואז יש לי בפה את הטעם המלוח הזה של הדמעות . הטקס היה מרגש, השירים צימררו אותי עד בכי כואב, יושבת על כיסא נשענת על כתפה של רוית , ואנחנו מתחבקות. להורים שלו שיושבים ממש לידי , אני לא מסוגלת להסתכל בעיניים. מעבירים לי טישו לנגב את הדמעות. באתי היום כדי לכבד. יותר מתמיד. היום אני כבר לא אורחת בטקס יום היזכרון , היום אני חשה את זה על בשרי. התמונה של בן דוד שלי מוצגת על המרקע מאחורי התזמורת. אמא שלו בוכה , זועקת. אחיו הקטן יושב לאביו על ברכיו , אביו בוכה בשקט, והילד לא מסוגל לשאת את רוע הגזירה. אחותו נותנת יד לחבר שלה, והיא כבר לא תהיה הבן- אדם הכל- כך אופטימי , שלא מסיר חיוכו לרגע. והם בוכים.

כשהזמרים התיכוניסטים שרים את "את פרי גנך, את תבקשי, מי לך יאמר ומי לך ישיב, מר כאבך רודפים הימים , נותרת לבדך – רוצה להאמין. שהנה קרבה, אותה השעה שבה הבטיח לשוב בחזרה…." אנחנו פורצים בבכי, כי המלים והמנגינה נוגעים ללב- עד כאב, ונדמה שהשיר נכתב במיוחד לאמא שלו. וכשראש העיר מספר על שקרה אנחנו לא יכולים. נכון, יש המון צער במדינה שלנו, אבל עכשיו זה בתוך המשפחה שלי. ומחר יום העצמאות.. לא, לא בא לי לרקוד, לא בא לי לצחוק. הרבה אנשים אומרים שבזכות מותם של גיבורים אנו חגים את יום העצאות. יש בזה משהו. אם תשאלו אותי היום, אני חולקת על זה .

ליאור, אנחנו אוהבים אותך , ניפגש בגן- עדן,רונה.

אמא,הקמת סטודיו לזכר ליאור ב"שנקר"17.11.2004

לא מאמינה שאני עומדת כאן היום,לא מאמינה שעברו 7 חדשים וליאור לא איתנו בערב הזה,מחכה שהוא יכנס ,כמו תמיד,באיחור ומחפשת אותו….

לפני 3 חדשים כשנוצר הקשר עם המכללה והסטודיו לצילום עלה הרעיון לקיים תערוכה..חשבתי שזה מוקדם מדי,קשה מדי ובלתי אפשרי אבל אחר כך החלטתי שאני חייבת את זה לליאור ואז התחלתי במסע ארוך.. הגעתי לדובר צה"ל ואחרי כמה שעות של צפייה בתמונות חזרתי הביתה וכתבתי לליאור. אני רוצה להקריא ליאור שלי!

ישבתי במשרד של דובר צהל,בכסא שישבת עליו בוודאי הרבה פעמים מול צביקה וראיתי 3500 תמונות,פשוט לא מאמינה כמה הספקת לצלם ומה הספקת בשנה אחת. תהליך בחירת התמונות היה קשה,לבחור מספר תמונות מתוך הכמות הגדולה הזו לא היה פשוט,אבל זה היה שווה כל רגע .כל פיסת מידע ששמעתי או ראיתי. לנו סיפרת רק על המקומות הרגועים:האלפיניסטים בחרמון,הנסיעות המטורפות בטרקטורונים,המתנדבים המבוגרים והילדים שהגיעו ליום כיף בבסיס. לא סיפרת לנו על המקומות שמדאיגים כל אמא,לא שיתפת אותנו בכאב שמדיר שינה מכל אבא. נהנית מכל רגע שעשית עם ה"קרביים",הפכת ל"מורעל" מיציאה אחת לשניה…לא יכולת כבר לחכות. רצת איתם והזעת איתם כל הלילה,השכמת עם הזריחה וצילמת כל פרט,הבחנת בכל חיוך ובכל קושי. כך היית רוצה שנזכור אותך, צלם קרבי,צלם שיוצא לפעולות בשטח. התקדמת בדרך המקצועית שלך כל כך יפה ומתמונה לתמונה אני רואה איך אתה מסתכל,איך אתה קולט את העולם שסביבך. בכל התמונות שלך יש אמירה אישית,לי היה חשוב לראות את כל התמונות דרך העיניים שלך וזה היה הדבר שהנחה אותי לכל אורך המסע הארוך הזה. ראיתי את הבחירות שלך,כמו הבחירה לאן לצאת לצלם, את מי לצלם, מה יהיה ברקע ומה חשוב לך ברגע הצילום, הכל בחירות שלך. בחרת לצלם את האדמה-העצים,השלג ,הנוף והכי חשוב האנשים. הסתכלות מלאה רגישות, חום אנושי, התייחסות מכל הלב לכל אדם,לכל עץ ולכל הטבע הגדול הזה שהקיף אותך יום ולילה. צילמת את השמיים – פתוחים,ללא אופק,אינסופיים…הכל פתוח,בדיוק כמו שידעת לחיות…בלי גבולות,בחופש גמור. תמיד אהבת סיכונים,כבר מהלידה התעקשת להסתכן ולהפחיד את כולנו, כילד תמיד על קצה המעקה,על סף התהום,כמעט נופל… וכגבר תמיד ממהר,רוצה להספיק עוד,לוחץ על דוושת הגז במכונית….טס אל האופק. בתמונות השמיים זועקים בצבע ,בגודל- כמעט קורעים את התמונה. ועכשיו אתה שם,בין שמיים וארץ,ואני כל כך גאה בך!

החלק הקשה ביותר שעבר עלי היה הדפסת התמונות האחרונות שלך מרפיח,תמונות שנותרו במצלמה הדיגיטלית. תמונות שמצמררות את הנפש,תמונות סוראליסטיות, מפחידות, שיש בהן מעין פרידה מהחיים! ליאור,עזבת אותנו ואתה מאושר,עשית כל מה שאתה אוהב,עשית בחירות שמתאימות רק לך, מיצית כל רגע ביממה, נהנית מכל רגע .

עזבת את הבית ביום שישי עם המצלמות עליך וכך עזבת את החיים למחרת,עם המצלמות עליך. החיים שלך היו הצילום ולנו השארת אוצר,לי נגמרו המילים, התמונות מדברות במקומך, ליאור,תמונות עם נשמה!

אמא,20.5.2003

ליאור,נשמה של אמא! איך עבר חודש ? אי אפשר להאמין!

לא קולטת,לא מבינה איך אוכל לחיות בלעדיך. מחכה שתכנס בטריקת דלת,תרים את כל מכסי הסירים ,תטעם ותעלה בריצה במדרגות.

רוצה לחבק אותך,להריח ולנשום אותך אבל אתה בחרת אחרת..בחרת לצאת לפעולה, בחרת למצות כל רגע בשרות הצבאי שלך כמו שמיצית כל דקה,כל שעה וכל יום בחייך,ללא פחד, ללא חישובים מיותרים,ככה בכיף. בסך הכל עוד לא בן 20 והספקת לעשות כל כך הרבה,ידעת לחיות את החיים ובגדול,הכל בגדול. אמרת לי אני לא רוצה להיות בן 20,זה נורא מבוגר..לא מתאים לי !

ליאור, אתה תמיד תהיה בן 19 וקצת עבורנו, ילד עם חיוך גדול ולב עוד יותר גדול. כתבת שאתה רוצה לשנות גישה לחיים איך שינית..לך,לכולנו. החיים כבר לא יהיו אותו דבר ליאור,אתה האור שלנו ומעכשיו לאורך נחייה כולנו…אבא,גילי ואורי,סבתא דינה, דניאל ואני.

ליאור,נשמה של אמא

דניאל,20.4.2003

ליאורי, ליאור'ש, אח שלי.. היית בשבילי מורה ותלמיד, חבר וידיד, תמיד דאגת שהכל בסדר, ואיך נעלמת אחרי ליל הסדר. תמיד טיפלת בהכל, עוד מימי ארגז החול. תמיד דאגת לי, רק ממתי שאני זוכר ת'צמי. עכשיו אתה בחול, ולחבק אותך איני יכול. אני כל-כך אוהב אותך אח שלי, אני רוצה אותך שוב חברי שלי. ועכשיו מה אני עוד יכול לבקש?! שתשמור על עצמך, איפה שלא תהיה…

אוהב תמיד, דניאל זיו אחיך הקטן. 20.4.2003

סימה גולן,דו"צ 14.5.2003

ליאור היה חייל אצלנו בחטיבה וראינו אותו אצלנו במדור יום יום . תמיד אותו חיוך אותו צחוק מתגלגל אך יחד עם זאת מקצועיות שאינה נופלת מרבים וותיקים אצלינו .

הוא חסר לי מאד ומידי יום אני רואה אותו לנגד עיני. הנה הוא כבר יכנס , יצחק ,יבקש לרכוש דברים עבורו ועבור חבריו.אף פעם לא שכח להודות על מה שקיבל . היה כיף לעבוד איתו . רק איתו במדור הסכמתי לעבוד כי הוא ידע מה צריך וידע להסביר לנו המפקדים את הצורך בצורה כנה מקצועית ובאדיבות . יחד גם אכלנו צהרים ביחד כשכל אחד נהג להביא תבשיל מהבית הוא הביא תביט . קשה לדבר עליו בלשון עבר ואני בטוחה שלנצח ישאר חקוק בליבנו . היו חזקים כי לדעתי זו הצוואה שהשאיר לנו .שום אובדן אינו קל אך של ליאור שבעתיים קשה . . סימה

ענבל אלעד 22.04.2003

ליאור, היה לייום עצוב! אחריו באו עוד ימים עצובים. הם לא נגמרים או נעצרים. אתה זוכר שהייתי אומרת לך שהיה לי יום עצוב ,מיד דאגת להעלות חיוך על פני.

איך תמיד היית מקשיב ומנסה לעודד,לצחוק ולחייך את החיוך שלך. עכשיו כשאתה לא מולי ,אני מנסה לדמיין אותך מחייך,אני שומעת את קולך,את הצחוק שלך.

ליאור אמרת לי לא לדאוג,אני כהרגלי סמכתי על מה שאתה אומר. אמרת שאני לא פטורה מלפגוש אותך וכשתחזור ..ניפגש.

אני רוצה להבין שאת הפגישה הזו כבר לא נוכל לקיים,אך אני לא מסוגלת להבין שלא תבוא. את ההסכם שאני אבוא לבקר אותך בבוסטון,שם תכננת ללמוד מוסיקה,עכשיו גם אותו לא נקיים…. כשחייכת בגלל הצלחה שלך,מלאת גם את השמחה שלי-אם זה היה במבחן ואם זה היה כשהתקבלת לדובר צה"ל.

אני לא אשכח איך רצת אלי עם חיוך מאוזן לאוזן כשקיבלת את תעודת הבגרות,את מה שלא חשבת שתזכה לראות באותו יום. ליאור,הקסם שלך הוא האושר והאהבה הגדולה שהענקת לכולם! תראה,חלום שלך התגשם:כמה בנות היו שם לכבודך ואת כולן אתה מכיר… כמו שרצית… אבל אתה לא היית שם לראות. אתה אמרת שלא כדאי לך להגיע לגיל 20,כי תהיה זקן… עכשיו תישאר צעיר לנצח!

אני מקווה שאתה ממשיך לחייך ולדבר כמו תמיד,אצלי בראש ובלב תמיד תמשיך!

אוהבת ענבל

מימי 20.07.2014

במהלך מלחמת צוק איתן/עיתון השקמה חולון "הודעה נמסרה למשפחה…"

כמה מקופל בתוך המשפט הקצר הזה שאנחנו שומעים ברדיו.עולם ומלואו,חיים שלמים של ילד:הריון ולידה,ריצה בגינה,פלסטר על פצע,דאגה ורצון לגונן,חום גבוה בלילות,הצעד הראשון,הילקוט הראשון ,רישיון נהיגה והנה צו ראשון לצבא,חיים שלמים.

משפחה שלמה:סבתא וסבא,אח ואחות,בני דודים,חברים ואמא ואבא שהחיים שלהם נעצרו ברגע ששמעו את המשפט הנורא הזה.קריעה של חולצה,קריעה של הלב,קריעה שאי אפשר לאחות אותה לעולם! היום יתקיימו 5 הלוויות,אחת מהן בחולון.ליבי עם המשפחות.מחבקת את כולן בלי מילים.

היום אני מסתכלת למציאות בעיניים ורואה את האמהות והמשפחות שהצטרפו למשפחת השכול ואין לי אפילו מילה אחת של ניחומים,כי אין,אין נחמה! אין מילים למצב בו הורים קוברים את ילדיהם,אין! ליאור נהרג בפעילות מבצעית בעזה לפני 11 שנים,מבצע "פרשי הלילה" של גבעתי לחשיפת מנהרות ברפיח,כשעוד לא ידענו מה הן המנהרות הללו בכלל.

כשלא ידענו שליאור כצלם יוצא לפעולות מבצעיות וקרביות,ליאור נהרג בן 19 וחצי,ילד. היום כששמעתי שסמל בניה רובל, לוחם חי"ר בן ה20 תושב חולון נהרג הסתבר לי שבני הצעיר והחברים שלו מכירים את בניה,חלקם למדו איתו ביחד,בילו איתו,ילדים.

דור חדש וצעיר נכנס לדף מלחמות ישראל,כמה עצוב! מאז שליאור נהרג הכל השתנה,אבל בחרנו בחיים, בחירה בחיים זו החלטה קשה ואני לא מאחלת לאף אחד (גם לא לאויבי) לחוות או לדעת מה עובר עליי כל הימים אבל בעיקר בימים הקשים האלו של מלחמת "צוק איתן" בעזה. אני מחבקת את המשפחות השכולות ומחזקת אותן מכל הלב,אני יכולה להציע להן משפט זן שמלווה אותי באבלי ובחיי כבר 11 שנים: "אינך יכול למנוע מציפורי העצב מלעופף מעל ראשך, אך אתה יכול למנוע מהן לקנן בשערותיך." יהי זכרם ברוך