סיום קורס לוחמי התיעוד המבצעי אוגוסט 23 , כל לוחם קיבל סיכת לוחם ופק״ל עם תפילת הדרך ותמונתו של ליאור.

פינוקים למתעדים הצבאיים שיצאו להתרעננות

עזה 2024-חיילנו יוצאים לסיים את משימתו האחרונה של ליאור

ליאור יצא לתעד את מבצע פתיחת מנהרות ואיתור אמל"ח ברפיח בשנת 2003,צוות התיעוד הצטרף לכוח של גבעתי למבצע שנקרא "פרשי הלילה",ליאור נהרג בפעולה זו.

זיו כהן איירה את ליאור כדמות מצויירת.ליאור אסף חוברות קומיקס ואהב מאד דמויות מצויירות.חשבתי שהיה שמח לראות את דמותו המאויירת ושלחתי לזיו את התמונה שלו ממדור צילום בדובר צה"ל.צילם-ניר ממן.

זיו שלחה לי שלש תמונות ואני הכי אהבתי את זאת עם השמיים.

תמונתו של ליאור נמצאת גם בתפילת הדרך.

האתר של זיו:

https://zivcha.myportfolio.com/

נתנאל בן עמי ,יום הזיכרון 2023 :

הסיפור של ליאור זיו, צלם בדובר צה״ל שנפל בזמן שתיעד פעילות מבצעית, הולך איתי לכל מקום בעולם כבר לא מעט שנים.זו שנה נוספת שליאור מצטרף אליי למסעות בעולם, ואני זוכה לספר את הסיפור שלו לאנשים חדשים. השנה, בפני ניצולי שואה, חיילים בודדים ממונטריאול, ועוד 150 תלמידים ממונטריאול במסע ״מצעד החיים״, ששבוע שעבר ביקרו במחנות השמדה בפולין, והיום חווים את יום הזיכרון בארץ.

יהי זכרו וזכר הנופלים ברוך.

כותבים על ליאור:

מה השתנה ב- 20 שנה האחרונות

הכל ולא כלום.

העולם השתנה בהכל

ואילו אצלנו ליאור נשאר בן 19 שנה וקצת.

והקצת הזה זה בדיוק הזמן שאיבדנו

איך יכול להיות שאתה לא אתנו יותר מהזמן שהיית אתנו.

זו עובדה שאינה ניתנת לשינוי אבל בלב צורב לנו כל כך.

הרי כל מפגש וכל אירוע משפחתי אתה חסר!

חסר אבל נוכח בגיל 19 וקצת.

כולנו פה התבגרנו,  גדלנו ואפילו נולד דור שאתה לא מכיר.

אנחנו ממשיכים בחיים אבל לא שוכחים

כולנו מהגדול ועד הקטנה תמיד מזכירים, תמיד גאים בך ולעולם אורך יזהר.

וכמו בשיר שאת מילותיו  שינינו אבל כל כך מתאים היום מכל זמן אחר:

"מאז שעזבת החושך גובר כאן

האור שלך ליאור עדיין זוהר

אותו שיר כאב הולך וחוזר.

ובאופק אחר

סביב שולחן השבת

יושבים כולם יחד.

גם אתה ואני

שלוות עולמים

מאז שעזבת הרבה השתנה כאן

הנר שלך ליאור עדיין בוער"

כתבה שרה קונסטנטין ,דודה של ליאור

תערוכות צילום לזכר ליאור במחלקה לצילום במכללת שנקר לאורך השנים-

https://www.shenkar.ac.il/he/departments/פרס-זיו-למצוינות-בצילום

הייתה לנו הזכות לפגוש כ-100 חיילי דובר צה"ל ולספר להם על ליאור שלנו. ליאור השאיר לנו מורשת של אומנות, מצוינות, סימון יעדים ותעוזה להשיג אותם, הכל עטוף בחיוך ומסר אנושי של חיה ותן לחיות. אנחנו עושים הכל כדי להעביר את כל אלו הלאה לדורות הבאים. יוני 2023

קורס משק"י דוברות-אמיר חרודי,רפאל עמר.

תודה למירב סטולר,אור גינת,רפאל עמר,אמיר חרודי

היום התחילה רשמית  תחרות התיעוד המבצעי בצבא ארה״ב, תחרות הCOMCAM 

הפעם המתעדים יוצאים עם ליאור  קרוב ללב. TEAM LIOR

3 לוחמים ולוחמת- אופיר, יובל, אביב ונטע. מתעדים חזקים ומקצועיים ביחד עם מרב גרנות סטולר כמפקדת המשלחת.תודה למפקדת שלומית מילר ולאור גינת

התחרות בארה״ב הסתיימה והדירוגים של הצוותים שלנו נהדרים אבל זה ממש לא אכפת לנו ,בשבילנו TEAM LIOR: אופיר, יובל , אביב ונטע במקום הראשון וגם מרב גרנות סטולר המפקדת המופלאה שלהם ביחד איתם,תודה שלקחתם את ליאור איתכם בלב ובנשמה עם הדגל והחולצות וריגשתם אותנו עד דמעות , צוות ליאור !

מה השתנה ב- 20 שנה האחרונות

הכל ולא כלום.

העולם השתנה בהכל

ואילו אצלנו ליאור נשאר בן 19 שנה וקצת.

והקצת הזה זה בדיוק הזמן שאיבדנו

איך יכול להיות שאתה לא אתנו יותר מהזמן שהיית אתנו.

זו עובדה שאינה ניתנת לשינוי אבל בלב צורב לנו כל כך.

הרי כל מפגש וכל אירוע משפחתי אתה חסר!

חסר אבל נוכח בגיל 19 וקצת.

כולנו פה התבגרנו,  גדלנו ואפילו נולד דור שאתה לא מכיר.

אנחנו ממשיכים בחיים אבל לא שוכחים

כולנו מהגדול ועד הקטנה תמיד מזכירים, תמיד גאים בך ולעולם אורך יזהר.

וכמו בשיר שאת מילותיו  שינינו אבל כל כך מתאים היום מכל זמן אחר:

"מאז שעזבת החושך גובר כאן

האור שלך ליאור עדיין זוהר

אותו שיר כאב הולך וחוזר.

ובאופק אחר

סביב שולחן השבת

יושבים כולם יחד.

גם אתה ואני

שלוות עולמים

מאז שעזבת הרבה השתנה כאן

הנר שלך ליאור עדיין בוער"

ביום הזיכרון התפרסמה כתבה על ליאור בעיתון "ישראל היום"

נתנאל בן עמי ,יום הזיכרון 2023 :

הסיפור של ליאור זיו, צלם בדובר צה״ל שנפל בזמן שתיעד פעילות מבצעית, הולך איתי לכל מקום בעולם כבר לא מעט שנים.זו שנה נוספת שליאור מצטרף אליי למסעות בעולם, ואני זוכה לספר את הסיפור שלו לאנשים חדשים. השנה, בפני ניצולי שואה, חיילים בודדים ממונטריאול, ועוד 150 תלמידים ממונטריאול במסע ״מצעד החיים״, ששבוע שעבר ביקרו במחנות השמדה בפולין, והיום חווים את יום הזיכרון בארץ.

יהי זכרו וזכר הנופלים ברוך.

השנה 2023 הוחזרה אלינו תעודת הזהות של ליאור על ידי דובר צה"ל רן,רנכו.

כמו כן קיבלנו את סרט וידאו מהפעולה בה נהרג ליאור,מתוך הסרט הכינו לנו תמונה של ליאור מחייך בנגמ"ש

https://ashdodnet.com/חדשות-אשדוד/מי-הוא-האשדודי-שקעקע-את-שמותיהם-של-חללי-צה-ל-וריגש-את-המדינה-533091

“החיים שהיו לך עד עכשיו, נגמרו” – מימי זיו, אימו של צלם דובר צה"ל שנהרג בפעילות מבצעית בעזה

ב- 2003. מדברת עם הדר כהן בפודקאסט "הגשר-מדברים פוסט טראומה"

מימי מספרת על 20 שנים בלי ליאור ועל פעולות ההנצחה לזיכרו.

הגשר-סדרת ראיונות על פוסט טראומה, שיחות אמיצות בגובה העיניים על פוסט טראומה צבאית. מורידים את מחסום הבושה ומעלים את המודעות לפוסט טראומה בישראל.

להאזנה בפרק: https://bit.ly/42r8La1

השנה תרמנו את מערכת התופים האדומה של ליאור למרכז המוסיקה בקריית שרת

ליאור למד לנגן על תופים במרכז הזה במהלך לימודיו בתיכון.

ליאור על התופים במסיבת פורים בתיכון איילון,כתה יב,

הנצחה מיוחדת במינה ב תיכון אילון מגמת נחשון החליטו להנציח את נופלי בי״הס,שתי תלמידות אביטל צפתי והילי ימין  קראו על ליאור ובקשו להנציח אותו בצילום. ,

בחרנו תמונה שליאור צילם במהלך לימודיו בתיכון והן בחרו היכן לתלות אותה , שאלו איזה שיר אהב והוסיפו את הטקסט לצד התמונה התלויה במגמת קולנוע.

תודה רבה אביטל והילי ותודה למנהלת אסנת נעים על הפעילות המבורכת!

משפחת זיו המורחבת מהגדול עד הקטן שבהם ביער בריטניה ליד ירושליים זוכרת ומזכירה את ליאור כבכל שנה במוסיקה ,בשירים ובאוכל טוב כפי שליאור אהב,גם דביר מארגנטינה הרחוקה מוסר את אהבתו ,זכינו במשפחה מחבקת.

"בטרם"- מבט חוזר בעבודותיו של ליאור זיו ז"ל

השקת  ספר הצילומים של ליאור זיו ז"ל התקיימה  ב-10.1.2022 בגלריית לורבר ב"שנקר" .את הספר ערך דקל בוברוב ועיצבה הסטודנטית ספיר פלדבאום, תושבת חולון במסגרת הקורס "עריכת תוכן ותוכן חזותי " אותו העבירה המרצה גלית גאון במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר.

"האתגר שלקחו על עצמם/ן שנה ג' אינו פשוט וכולו עוסק ברגישות ותבונה. ארבעת אלפים הצילומים שצילם ליאור זיו ז"ל הפכו ממאגר חזותי למקור השראה וכוח מניע לעיצוב חדש." כך אומרת גלית גאון שהובילה את הסטודנטים בדרך ליצירת הספר.

מתוך כל ההצעות נבחרה ספיר פלדבאום, והיא קיבלה מילגה מהמשפחה ויצאה לדרך לעיצוב והפקת הספר,במשך כשנתיים  בהנחייתו של דקל בוברוב בחרה עוד תמונות ויצרה את הספר הסופי.

" התמונות ש״קפצו לי לעין״ היו אלה שהכילו את ה״כמעט״, יש שיגידו אותן תמונות שהתפספסו, נמרחו, אלה שבדרך כלל נחשבות כ״לא טובות״, שמדלגים עליהן במהלך תהליך העריכה והעיצוב. אותי הן ריגשו, כי בעיניי הן תפסו את הרגעים הכי כנים אמיתיים ו״מלוכלכים״.
הרגשתי שאני נמצאת שם ליד ליאור, אם זה בחום ובקור בצפון ובדרום, חווה ומתבוננת ביחד איתו, באנשים, במקומות, בתנועה ובנוכחות."

הספר מכיל את אותן תמונות שצילם ליאור,את אותם רגעים שהיו חשובים לליאור מעבר לצילום העיתונאי שהיה מחוייב לצלם עבור דובר צה"ל.

דקל בוברוב "הספר ״בטרם״ שעיצבה הסטודנטית ספיר פלדבאום מציג את יכולותיה של ספיר כמעצבת להניח ולסדר ברגישות ובחוכמה את הצילומים של ליאור באמצעות רצף הדרגתי. מהתחלה לסוף, משחור ללבן, מכהה לבהיר, מתחילתו של מסע אל סופו, מפנאי לפעילות מבצעית, מחיות לעייפות, מלבד לביחד, מצחוק לכאב, מערפל לרְאוּת, מגיוס לשחרור, ממציאות לזיכרון, מחיים למוות."

עבורינו כהורים היה מרגש מאד לראות מה אחרים רואים בצילומים של ליאור,איך הם חווים אותו כאדם,כצלם. כשקיבלנו את כמות הצילומים שליאור צילם היינו בהלם ,קיימנו הרבה תערוכות אבל במשך 19 שנים אנחנו חולמים על הפקת ספר צילומים  והנה החלום התגשם ודרך העיניים של אחרים,התמונות ,הדפים הכריכה ואנחנו אוהבים מאד את התוצאה .ספר שמציג את ליאור שלנו כמו שהוא.

https://www.shenkar.ac.il/he/news_items/lior-ziv-book

סיפור קצר סדנת כתיבה עם איריס אליה כהן

אדי מרק שעועית מתובל בהרבה כמון הסתלסלו לתוך אפי כשעמדתי לנקוש על דלתה. מירה קידמה את פני בחיוך והובילה אותי לסלון רחב ידיים, עמוס בציורים מופשטים עשירים בצבעי אדום, כתום וכחול, פרי כשרונה.

"בואי למטבח, עמדי לידי עד שאסיים", אמרה, מבלי להביט בי. הבנתי את הקושי. הבטתי בפניה שעה שהבליעה את רסק העגבניות לתוך הנוזל החום בסיר והתבוננה ארוכות בסערה הקטנה שחוללו המים הרותחים. הבועות המבעבעות הלכו ותפחו כשתהיתי מתי היא תנמיך את הלהבה.

"היתה לנו תקופה מיוחדת בתיכון." אמרתי, בעודי יוצקת מים רותחים לכוסות הזכוכית שהועמסו בעלי לימונית, לואיזה ונענע.

"הבאת מצלמה?", שאלה בטון ענייני. הרמתי את המינולטה הקשישה שלי והצגתי אותה בגאווה, בעודי לוגמת מהמשקה הרותח.

"בואי, נעלה לעליית הגג". תמונות משפחתיות היו פרושות לאורך הקירות. שלושה ילדים חייכניים וזוג הורים גאים בארוחות חג, באירועים משפחתיים ובטיולים. בקומה השלישית הבחנתי רק בתמונות שלו. תמיד בחיוך רחב ועיניים מצחקות. לבוש בחולצות טריקו צבעוניות ומכנסיים רחבים המסתיימים אחרי הברכיים. נועל נעלי הליכה חומות עם שרוכים אדומים פרומים. נוגס בחצי פיתה ומבטו למצלמה. בחורשת טל עם חברים פותח שולחן עמוס אוכל בשרי, בקבוק קולה וסיגריה לנשמה.

תינוק בלונדיני, פנים עגלגלות, בעל עיניים חומות וחיוך שובב שולח ידיים למצלמה. בפנייה לקומה העליונה, הבחנתי בתמונה בה הוא נראה מצלם את חבריו לכיתה, נכנסים לקייאקים בנהר הירדן.

מעט לפני הכניסה לחדרו תמונה של ילד בבגדי ספורט אוסף כדור שנבעט לגג המתנ"ס ונשאר מיותם. על דלת הכניסה היה שלט: החדר של לירן.

מירה פתחה אותה ונשענה לאחור. נכנסתי בלאט, מתבוננת ונעצרת. שואפת לקרבי רסיסי קדושה, בדומה לשתי דקות דומיה ביום העצמאות.

פסנתר  סטנאווי שחור ניצב סמוך לקיר . "הוא יחייה לעד, הוא כבר בן מאה," אמרה מירה וליטפה את המכסה בעדינות.

סמוך לפסנתר, על מעמד מעץ, הזדקפה גיטרה חשמלית, שקווי המתאר השחורים שלה, העלו במוחי גוף נשי. האם היתה לו אהבה הרהרתי. "הוא רצה גיטרת "פנדר", קטעה אותי ממחשבותי." האגדות הכי מוכשרות בעולם ניגנו על "פנדר."  ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון , מכירה?" מירה העבירה אצבעות ארוכות ועדינות על המיתרים לאורך צוואר הגיטרה, נטלה פיסת פלנל רכה והבריקה את גופה של הגיטרה.

קירות החדר כוסו בצילומים. לירן מטייל במכתש רמון עם חבריו כששיער ראשו צבוע באדום. כאן, הוא במבצר קלעת נמרוד. ראשו מעוטר בראסטות כחולות, מצלמה על צווארו ותרמיל גינס תפור בטלאים צהובים שעון על גבו.

לירן בפלג גוף עליון, ניצני זקנקן על לחייו, לבוש בחולצת טריקו תכולה. כפות ידיו פונות לכיוון הדלת ואצבעותיו, נמתחות, אחת, אחת לעבר השלט: מדור צילום והוא מחייך חיוך מאושר. "חודשים הוא ישב ליד משרדי דובר צה"ל עם תיק העבודות שלו", אמרה כשעיניה בהו בו.

נשאתי מבטי מעלה. חייל לבוש בסרבל לבן, מגלשיים לרגליו והוא מנתר מעל שיח ערום כשרובה אם 16 תלוי על צווארו ואחוז בכפפות שחורות. סמוך אליו תמונה של לירן בחרמון עם הסרבל הלבן. רגליו שקועות בשלג עד ברכיו והמצלמה תלויה בחן על צווארו.

"מה עוד תרצי לדעת?", שאלה ועברה לדלת השנייה. המדים המגוהצים שלו היו תלויים על הקולב ונעליו הצבאיות, משופשפות ומכוסות ברגבי אדמה ניצבות בדממה מתחתם.

בתוך המגירות נחו להן הרבה קלטות וידיאו ודיסקים בהם בוב מרלי לצד עמיר בניון. לפתע נטלה דיסק, הכניסה לנגן ואמרה שזה הדיסק האחרון שלירן שמע.  "בחור יפה כל כך בין מלאכים הלך לו אל מרום ובדממה את נשמע קול זעקת אימו ליבנו דום." צעדתי אחורה. נשענתי על הקיר. ואז הבחנתי בה, במצלמה, בעלת עדשה גדולה שהיתה תלויה תמיד על צווארו כמו בת זוג מאוהבת. זו, שבגללה הוא התעקש לתעד את המבצע לאיתור מנהרות ברפיח. גם הקסדה, שהיתה אמורה להגן עליו, נחה בצמוד אליה, על מיטתו. הבטנו אחת בשנייה. אישוני עיניה החומים זעקו בדממה אצורה.

"החלטנו למסור את חפציו לבני משפחה וחברים," אמרה מירה כשהיא מוחה דמעה, תוך פתיחת דלת ארונו. "אולי גם את תרצי זיכרון קטן ממנו. לא ברור לי מדוע שמרתי את הצעצועים שלו, את נעלי התינוק שלו". מירה נטלה זוג נעלי תכלת שהיו בוודאי הזוג הראשון שלו, התקרבה אלי, פתחה את כפות ידי, הניחה אותן בתוכן ואני, מיד, סוככתי עליהן באצבעותי עד כי לא נראו. "גם לך יהיה מעכשיו חלק מלירן", אמרה וסגרה הדלת בלאט.

י"ח בניסן, יום נפילתו של ליאור,היום הראשון של חול המועד פסח.
בהיכל הזיכרון הממלכתי בירושליים ממשיכים בטקס האזכרה היומי ,מדליקים נר ליד שמו ומקריאים את שמות הנופלים ביום הזה ,מקריאים יזכור, פרק תהילים ,קדיש ואל מלא רחמים .
בגלל המצב הטקס מתקיים ללא קהל ומועבר ישירות ליוטיוב ואלינו בsms.

תודה לכל מי שהדליק איתנו נר באזכרה שלא תשכח לעולם ,כל אחד בביתו הדליק נר וכולנו ביחד דרך הזום חלקנו תמונות מילים ורגשות,17 שנים של געגועים לליאור שלנו!

דוד משה כתב את הרגשות שלנו ונדב הלחין בשיר מרגש כמו שרק הוא יודע לבטא 17 שנות געגועים:

״האביב כבר לא חביב , אנחנו על השביל
דמעה אט מתגלגלת , סיפור חדש מתחיל
שמש מציצה בין צמרות הברוש
ואמא מספרת ,ליאור זהוב תלתל, כשהיית בן שלוש..

זה עוד כואב, זה לא נגמר
רואים אותך , זה לא עבר
בכל מקום פניך , ממש כמו כעת
טובות ומחייכות כאילו באמת

שנים רבות חלפו, אני כל כך עייף
רואה אותך , זה אמיתי , אתה עוד מחייך
לא אוכל לגעת, שמע , אני אומר תפילה
מרים את הידיים, אני זקוק לקצת חמלה

זה עוד כואב, זה לא נגמר..

אנחנו עוד בוכים ולא רק בלילות
ימים שלמים חולפים, רצופים בזכרונות
קצת מטושטש לי לפעמים, וזה יותר כואב
רק הגעגוע כה ברור, ברור אצלי בלב

זה עוד כואב….״

דודה שרה כתבה:

אומרים שמוות זה דבר סופי
לפני 17 שנה לא הרגשתי כך
חיפשתי אותך ליאורי בכל מקום.
דמיינתי שאתה נמצא
לפעמים חשבתי ,אפילו ,שראיתי אותך ברחוב.

היום אני יכולה לאמר שמוות זה דבר אינסופי.
אין סוף מחשבות עלייך
מה היה קורה אילו
מה היית חושב עלינו
מה היה קורה איתך.
בכל שינוי במשפחה אתה נמצא איתנו.
לפעמים מעיזים ואומרים ולפעמים רק בלב/ במחשבה.

מה שבטוח שהגעגוע אלייך הינו אינסופי.

מצליחה להתגבר כשרואה דבר מה שמזכיר אותך
כששומעת מוזיקה שאהבת
או שיר שמזכיר אותך.
אבל תמיד מגיע הרגע שהגרון נחנק ודמעות עולות
וחייבת לבוא אלייך
לדבר איתך
מדליקה נר
ומנסה להשקיט את הנפש.

זה המצב
האינסופיות הזו תלווה אותי/אותנו תמיד
והשנים רק יחלפו
ותמיד אתה בליבנו.

רונה חלקה איתנו גם את מה שהרגישה:

נדמה שהמרחב אמנם נפרד

אבל אנחנו כאן ביחד,יד ביד.

מרגישים ביחד את העדרותך הצורבת.

 מרגישים את הכאב השורף הזה בבטן.

 וזוכרים את הפסח ההוא 

ואת שלל ניחוחותיו,

את ההדרים הממכרים

ואת הבשורה

שגדעה את החג

דוד התקשר: ליאור נהרג. 

יש לנו מדליות שמזכירות טיולים,

פריחה, ילדים צועדים ושמחות,

מדליות של הפסדים וניצחונות

שגם מזכירות את החוסר, את הגעגוע

את ההחמצה. 

ליאור, אנחנו מתגעגעים ואוהבים אותך מאוד.

אזכרת זום לליאור, ימי קורונה 6.4.2020

אבי עקיבא מורה לקולנוע תיכון אילון

דרך מנהלת תיכון אילון אסנת נעים

ליאור  למד אצלינו בכיתת מגמת קולנוע/תקשורת לפני פיצול המגמות. מהמחזורים המפוארים שידעה המגמה. ליאור -נער בלתי עציב עם חיוך נצחי- היה הזרקור שהציף באור את כל האיצטדיון. אנחנו, משך השנים במלחמות וביניהן, ראינו חברים לחיים, לאהבה ולנשק חובקים את אמא אדמה לנצח. ראיתי גם את דגל המדינה נשמט מארון עץ האורן המסוקס, ואת ליאור מוצפן בחיקה של אמא אדמה. באותם רגעים נוראים, נגד כל חוקי התזמון של הפדגוגיה, זרחה עלי באור מסנוור התובנה המפעימה: מורה הוא תמיד אב למשפחה מרובת ילדים. וגם בערה בי הבושה. הבושה של אב שלא עמד בהבטחתו. אבא שאמר ולא קיים. מול ערימת החמרה הרעננה לא יכולתי לחמוק מהאשמה על שלא קיימתי  את הההבטחה לה נשבענו ב-73'. משום שגם כי חלפו 30 שנים מלאות, עד 2003 לא עלה בידי ולא השכלתי להביא לו, לליאור, יונה עם עלה של זית, כמו שנשבענו אז, לילדינו, לנכדינו. עכשיו יש לי את שפע דלות המילים וחיוורון השירים. רק דמעה חמה ותקווה אחת בערב חג החרות מקלות על הרגע: זו התקווה. האמונה שלא ננוח, לא נרפה, ולא נשקוט עד כי נראה יונה צחורה ועלה זית בפיה. וליאור יחייך מלמעלה ויצלם אותה במעופה ואותו חיוך על פניו. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.    ופסח כשר ושמח ישראל. 

דובר צה"ל תא"ל הדי זילברמן

את ליאור זיו ז״ל לא זכיתי לפגוש בחייו – אך שמעתי עליו רבות.
את אהבתו של ליאור לצילום אי אפשר היה לפספס. ליאור נלחם כדי להגיע למערך שלנו. הוא גויס ב-2002 לתפקיד צלם צבאי, וראה את כל השירות דרך עדשת המצלמה.

ליאור נפל בחוה״מ פסח בשנת 2003, כשתיעד פעילות מבצעית של חטיבת גבעתי.

מאותו היום, בכל שנה, האזכרה של ליאור מתקיימת כמה ימים לפני ערב ליל הסדר, בנוכחות מפקדים וחיילים מפלגת התיעוד והצילום ומכלל המערך, לדורותיהם.

השנה, בנסיבות הקורונה, נאלצו הוריו של ליאור לבטל את האזכרה.
הערב, 18:00 בדיוק, משפחתו, חבריו, מפקדים וחיילים במערך דובר צה״ל, הדלקנו נר לזכרו, איש איש במקומו.

אני הדלקתי את הנר בבית דובר צה״ל – על רקע תמונות העשור שהמתעדים המבצעיים, שהוכשרו בצילו של ליאור, צילמו במהלך השנים.

יהי זכרו ברוך.

בימוי והפקה לימור סימון

כשמשפחת זיו החליטה לעבור דירה, בשנת 2016 עלתה השאלה מה עושים עם החפצים של ליאור? ליאור זיו, צלם דובר צה"ל, נהרג בשנת 2003 במהלך תיעוד פעילות מבצעית ברפיח. אחריו הותיר הורים, אחים, חברים, בני משפחה והמון חפצים של ילד, נער שאהב את החיים. דיסקים, ספרים, תמונות, בובות, בגדים, מאפרות, פתקים ועוד… בצעד לא שיגרתי החליטה המשפחה  להזמין את בני המשפחה והחברים קרובים להגיע אל החדר של ליאור ולבחור ממנו חפץ לפי מה שלבם מרגיש וזוכר.

הסרט "החפצים של ליאור" מתחקה אחר החפצים בביתם החדש ובא בעצם להציף את הזיכרון דרך החפצים הדוממים. מה הם עבורנו? מה הם מסמלים עברנו ביחס למי שכבר אינו נמצא? איזה סיפור הם סיפרו אז ואיזה סיפור הם מספרים היום? איך נפרדים מחפץ? איך בוחרים חפץ? ועוד…

הסרט חושף את אישיותו וסיפורו של ליאור דרך החפצים וממלא את החדר המתרוקן מחדש.

את הסרט צילם חברו הטוב של ליאור זיו, ניר ממן, ששירת איתו ביחידת דובר צה"ל ונפצע באירוע שבו ליאור נהרג.

כוחו של הסרט הוא בזווית האחרת שבה הוא מציג את השכול, באותנטיות הנדירה של בני המשפחה וביכולת של הצופה להתחבר אליו מכל מימד וזמן אפשרי.

אורך הסרט כ 40 דקות.