משה 1.4.2004

האביב שהיגיע לא בא לכאן,אצלנו עדיין יום סגריר כמו ביום הנורא ההוא שהמטיר עלינו צער שאי אפשר להכיל,וגם גשם שירד בדרך שליווינו אותך לכאן,כאילו שיצליח לטשטש את עקבות הבשורה הנוראה.

אל דוד אחי ומימי אחותי,ההורים הנפלאים שלך, אנחנו באים בכל סוף שבוע בעיקר כדי להתנחם. מחבקים ומקווים לחיבוק חזק יותר,תרים אחר המבט,מחפשים אצלם את הנחמה,ומבקשים את המילים,כאילו שהם כבר יודעים מה להגיד.

אמא שלך מביאה תמיד עוד סיפור שלא שמענו,תמונה שלא ראינו,פיסת נייר שנשכחה.וכל כך הרבה אנשים באים לספר את סיפור האהבה שלהם אליך,או משהו על הכרות חטופה,ועוד סיפור שממש חייבים לספר.וכל כך הרבה אהבה באה אליך הביתה ואמא ואבא שלך יושבים ושומעים ודומעים ובוכים. גילי ואורי תמיד בסביבה,עוזרים לשאת את המטען וכמובן דניאל שמחבק את אמא שלך חזק חזק כמו שצריך.ותדע ליאור שדניאל הוא ילד מקסים. נר הזיכרון ניצב על הפסנתר הלבן בסלון ומעליו אתה עם החיוך המקסים הזה שלך.זה אותו החיוך שחייכת כשענית לטלפון,כשהופעת אצלנו פתאום להראות לי מצלמה שביקשתי לדעת,וזה אותו החיוך שראינו במאות הסיפורים ששמענו,חיוך שכולנו לקחנו הביתה ושמנו על הטלביזיה,על השולחן בעבודה,בארנק,במכונית,כי אתה ,ליאור,היית בשר מבשרנו.

שלום ליאור,הייתי אומר לך תמיד,שלום דוד משה,ככה היית עונה לי תמיד,ב ח י ו ך.

דניאל 23.3.2004

לליאור מדניאל

געגוע למישהו רחוק,אבל בעצם כל כך קרוב. געגוע למישהו אהוב, אולי בגלל זה, זה כל כך עצוב.

געגוע למישהו שנשאר לבד, וכל כך רוצה לא להיות אחד.

געגוע למישהו שעכשיו כבר לא כאן, ולא ישוב גם לעולם.

את הגעגוע לא ניתן להסביר, אתה יכול רק את הזמן להעביר.

געגוע למישהו שאתה רוצה להיות בחברתו, אבל העולם אכזר והוא נשאר לבדו.

הגעגוע נוכח בכל מקום, וביום הזיכרון זה כבר לא סתם דום.

נשארנו לבד ואין מי שיעזור, נשארת לבד ולעולם לא תחזור.

גם בעוד מאה שנה הכאב לא ירפה, וגם בעוד מאתיים לא יהיו מילים בפה.

לתאר געגוע אי אפשר במילים, ואי אפשר גם לאנשים רגילים.

זה קשה להבין,אבל בעצם גם קל, אי אפשר להבין,את סיבוב הגלגל.

זה הולך ובא והולך ובא. הגעגוע תמיד יהיה שם, להזכיר לי אותך.

דניאל

אבא,1.4.2004

ליאורי אהובי יש דבר אחד שלא ניתן לעצור,את הזמן.הוא הלך קדימה כאילו אומר שכלום לא קרה.כאילו לא חלפו 347 יום מאז נלקחת מאיתנו.

המומים מגודל האסון והכאב וחיים איכשהו ליד הזמן וליד הארועים.חיים ליד ולא ממש נוגעים בחיים.והעולם מבעד לדמעות נראה שונה לגמרי. ליאורי שלנו,אנחנו נושמים אותך,כואבים אותך ואוהבים אותך רגע רגע,שעה שעה ויום יום. אף אחד לא סיפר לנו עד כמה הכאב מפחיד,ואתה כאילו מתעלם,מרחף ביננו עם חיוכך הממיס ואנו מוסיפים לעצמנו עוד קמט ואתה נשאר צעיר כפי שהיית באותו יום ארור וכך כנראה תישאר גם לנצח. במפגשים עם חבריך,אשר לאט לאט נפתחים אלינו ומספרים לנו על דברים שלא ידענו ולא יכולנו לצפות שעשית. אנו מגלים דמות חדשה ומופלאה.האם באמת אנו כה תמימים שלא הבחנו ולא ראינו איך אתה מתבגר לנו מול העיניים והופך מילד לגבר? אנו מנהלים איתך הרבה שיחות ,שואלים את השאלות ומנסים לנחש מהן התשובות.אתה כמובן לא עונה לנו ,אך אנו יודעים שאתה נימצא איפה שהוא כאילו ממשיך לשלוט בכל העיניינים.

לפני כמה חודשים הקמנו לכבודך מעבדה לצילום בשיתוף עם מכללת שנקר ברמת גן. טקס חנוכת המקום לווה בתערוכת צילומים פרי מצלמתך ובקרוב נחנוך תערוכה חדשה בבית יד לבנים בחולון. ליאור, אני בודאי לא אגיד כאן את כל מה שיש לי לאמר לך,את זה אני משאיר לשיחות היומיומיות ביננו.אבל אני בהחלט רוצה לספר לאזני כולם עד כמה אני גאה בך ובמעשיך.הנך אבן דרך בולטת,מנהיג אמיתי ומשמש דוגמא לחבריך ולבני משפחתך,לאחותך ולאחיך ועל כך זכותך בהחלט להיות גאה!

ליאור,במותך השארת אחריך חלל גדול שהותיר הרגשה לא מוכרת,הרגשת פחד ומאות סימני שאלה שישארו תקועים שם לעולם. נפלת בעת שהשתתפת בפעולה צבאית בקרב אמיתי אבל אנו לא ניתן להם,לאויבנו ,לנהל לנו את החיים. בשבילך ובזכותך אנו נתחזק ונעמוד בקומה זקופה ונמשיך בכוח בהתמודדות היומיומית.

באהבה רבה אבא.

ליאור חקק 4.5.2003

ליאור זיו אותך לא ממש הכרתי אבל תמיד ידעתי שאתה בן אדם עם נשמה, לא רק בגלל שאנחנו מאותה משפחה.

אני תמיד יזכור אותך בליבי גם כשאני ילך לעולמי אתה לא יוצא לי מהראש ואם היו לי עכשיו שלוש משאלות אני כבר יודעת מה הייתי מבקשת שתחזור לחיות בשקט.ליאור

רונה זיו ,ערב יום הזיכרון 6.5.2003

בשנה שעברה הלכתי ליום הזיכרון ביישוב כולם, לבושים לבן צחור, כולם באו לכבד ולזכור " היי מה שלומך? זמן רב לא התראינו איך שגדלת, איך השתנינו!" נחמד לפגוש את המדריכים הישנים מהשבט לחייך, להתחבק ואז לשבת. החת'ניקים שמכינים את הטקס, מתרגשים נורא מנסים להנציח את היום הזה בריקוד ובשירה טקס מרגש, אין מלים בפי. בצפירה כולם עמדו שותקים. בהתחלה אני מסתכלת על הריצפה ואז מרימה את ראשי כדי לראות איזה יופי זה שכולם עומדים דום, בשקט. לא רק היישוב שלי עומד דום בצפירה, אלא כל עם ישראל, וזה מה שעושה את זה יפה, האחדות הזו במצבים כאלה, קיטצ'י? וואלה, כן. אבל עדיין זה יפה. היה טקס מרגש, מושקע, ממש ברמה. זה באמת יום עצוב, אלפי אנשים נהרגו ונהרגים בגלל מלחמה שהתחילה מזמן . אלפי קרבנות, שהמינימום שאנחנו יכולים לעשות בשבילהם זה לעמוד דום בצפירה, לבוא לטקס הזיכרון ביישוב ולבוא לבי"ס עם חולצה לבנה. נכון, יש המון צער במדינה הזו , אבל מחר ערב יום העצמאות, אז מה, נשב בדיכאון? מה פתאום.. אנחנו יוצאים. הרבה אנשים אומרים שבזכות מותם של גיבורים אנו חגים את יום העצמאות. יש בזה משהו.

היום הלכתי לטקס יום הזיכרון , לא ביישוב – אזור אלא בחולון. כולם, לבושים לבן צחור, כולם באו לכבד ולזכור בצפירה כולם עמדו שותקים, חוץ ממני , כי רק אני בוכה כל- כך. בהתחלה אני מסתכלת על הריצפה ולא מרימה את ראשי כדי לראות איזה יופי זה שכולם עומדים דום, בשקט. אני מסתכלת על הריצפה ואז יש לי בפה את הטעם המלוח הזה של הדמעות . הטקס היה מרגש, השירים צימררו אותי עד בכי כואב, יושבת על כיסא נשענת על כתפה של רוית , ואנחנו מתחבקות. להורים שלו שיושבים ממש לידי , אני לא מסוגלת להסתכל בעיניים. מעבירים לי טישו לנגב את הדמעות. באתי היום כדי לכבד. יותר מתמיד. היום אני כבר לא אורחת בטקס יום היזכרון , היום אני חשה את זה על בשרי. התמונה של בן דוד שלי מוצגת על המרקע מאחורי התזמורת. אמא שלו בוכה , זועקת. אחיו הקטן יושב לאביו על ברכיו , אביו בוכה בשקט, והילד לא מסוגל לשאת את רוע הגזירה. אחותו נותנת יד לחבר שלה, והיא כבר לא תהיה הבן- אדם הכל- כך אופטימי , שלא מסיר חיוכו לרגע. והם בוכים.

כשהזמרים התיכוניסטים שרים את "את פרי גנך, את תבקשי, מי לך יאמר ומי לך ישיב, מר כאבך רודפים הימים , נותרת לבדך – רוצה להאמין. שהנה קרבה, אותה השעה שבה הבטיח לשוב בחזרה…." אנחנו פורצים בבכי, כי המלים והמנגינה נוגעים ללב- עד כאב, ונדמה שהשיר נכתב במיוחד לאמא שלו. וכשראש העיר מספר על שקרה אנחנו לא יכולים. נכון, יש המון צער במדינה שלנו, אבל עכשיו זה בתוך המשפחה שלי. ומחר יום העצמאות.. לא, לא בא לי לרקוד, לא בא לי לצחוק. הרבה אנשים אומרים שבזכות מותם של גיבורים אנו חגים את יום העצאות. יש בזה משהו. אם תשאלו אותי היום, אני חולקת על זה .

ליאור, אנחנו אוהבים אותך , ניפגש בגן- עדן,רונה.

אמא,הקמת סטודיו לזכר ליאור ב"שנקר"17.11.2004

לא מאמינה שאני עומדת כאן היום,לא מאמינה שעברו 7 חדשים וליאור לא איתנו בערב הזה,מחכה שהוא יכנס ,כמו תמיד,באיחור ומחפשת אותו….

לפני 3 חדשים כשנוצר הקשר עם המכללה והסטודיו לצילום עלה הרעיון לקיים תערוכה..חשבתי שזה מוקדם מדי,קשה מדי ובלתי אפשרי אבל אחר כך החלטתי שאני חייבת את זה לליאור ואז התחלתי במסע ארוך.. הגעתי לדובר צה"ל ואחרי כמה שעות של צפייה בתמונות חזרתי הביתה וכתבתי לליאור. אני רוצה להקריא ליאור שלי!

ישבתי במשרד של דובר צהל,בכסא שישבת עליו בוודאי הרבה פעמים מול צביקה וראיתי 3500 תמונות,פשוט לא מאמינה כמה הספקת לצלם ומה הספקת בשנה אחת. תהליך בחירת התמונות היה קשה,לבחור מספר תמונות מתוך הכמות הגדולה הזו לא היה פשוט,אבל זה היה שווה כל רגע .כל פיסת מידע ששמעתי או ראיתי. לנו סיפרת רק על המקומות הרגועים:האלפיניסטים בחרמון,הנסיעות המטורפות בטרקטורונים,המתנדבים המבוגרים והילדים שהגיעו ליום כיף בבסיס. לא סיפרת לנו על המקומות שמדאיגים כל אמא,לא שיתפת אותנו בכאב שמדיר שינה מכל אבא. נהנית מכל רגע שעשית עם ה"קרביים",הפכת ל"מורעל" מיציאה אחת לשניה…לא יכולת כבר לחכות. רצת איתם והזעת איתם כל הלילה,השכמת עם הזריחה וצילמת כל פרט,הבחנת בכל חיוך ובכל קושי. כך היית רוצה שנזכור אותך, צלם קרבי,צלם שיוצא לפעולות בשטח. התקדמת בדרך המקצועית שלך כל כך יפה ומתמונה לתמונה אני רואה איך אתה מסתכל,איך אתה קולט את העולם שסביבך. בכל התמונות שלך יש אמירה אישית,לי היה חשוב לראות את כל התמונות דרך העיניים שלך וזה היה הדבר שהנחה אותי לכל אורך המסע הארוך הזה. ראיתי את הבחירות שלך,כמו הבחירה לאן לצאת לצלם, את מי לצלם, מה יהיה ברקע ומה חשוב לך ברגע הצילום, הכל בחירות שלך. בחרת לצלם את האדמה-העצים,השלג ,הנוף והכי חשוב האנשים. הסתכלות מלאה רגישות, חום אנושי, התייחסות מכל הלב לכל אדם,לכל עץ ולכל הטבע הגדול הזה שהקיף אותך יום ולילה. צילמת את השמיים – פתוחים,ללא אופק,אינסופיים…הכל פתוח,בדיוק כמו שידעת לחיות…בלי גבולות,בחופש גמור. תמיד אהבת סיכונים,כבר מהלידה התעקשת להסתכן ולהפחיד את כולנו, כילד תמיד על קצה המעקה,על סף התהום,כמעט נופל… וכגבר תמיד ממהר,רוצה להספיק עוד,לוחץ על דוושת הגז במכונית….טס אל האופק. בתמונות השמיים זועקים בצבע ,בגודל- כמעט קורעים את התמונה. ועכשיו אתה שם,בין שמיים וארץ,ואני כל כך גאה בך!

החלק הקשה ביותר שעבר עלי היה הדפסת התמונות האחרונות שלך מרפיח,תמונות שנותרו במצלמה הדיגיטלית. תמונות שמצמררות את הנפש,תמונות סוראליסטיות, מפחידות, שיש בהן מעין פרידה מהחיים! ליאור,עזבת אותנו ואתה מאושר,עשית כל מה שאתה אוהב,עשית בחירות שמתאימות רק לך, מיצית כל רגע ביממה, נהנית מכל רגע .

עזבת את הבית ביום שישי עם המצלמות עליך וכך עזבת את החיים למחרת,עם המצלמות עליך. החיים שלך היו הצילום ולנו השארת אוצר,לי נגמרו המילים, התמונות מדברות במקומך, ליאור,תמונות עם נשמה!

אמא,20.5.2003

ליאור,נשמה של אמא! איך עבר חודש ? אי אפשר להאמין!

לא קולטת,לא מבינה איך אוכל לחיות בלעדיך. מחכה שתכנס בטריקת דלת,תרים את כל מכסי הסירים ,תטעם ותעלה בריצה במדרגות.

רוצה לחבק אותך,להריח ולנשום אותך אבל אתה בחרת אחרת..בחרת לצאת לפעולה, בחרת למצות כל רגע בשרות הצבאי שלך כמו שמיצית כל דקה,כל שעה וכל יום בחייך,ללא פחד, ללא חישובים מיותרים,ככה בכיף. בסך הכל עוד לא בן 20 והספקת לעשות כל כך הרבה,ידעת לחיות את החיים ובגדול,הכל בגדול. אמרת לי אני לא רוצה להיות בן 20,זה נורא מבוגר..לא מתאים לי !

ליאור, אתה תמיד תהיה בן 19 וקצת עבורנו, ילד עם חיוך גדול ולב עוד יותר גדול. כתבת שאתה רוצה לשנות גישה לחיים איך שינית..לך,לכולנו. החיים כבר לא יהיו אותו דבר ליאור,אתה האור שלנו ומעכשיו לאורך נחייה כולנו…אבא,גילי ואורי,סבתא דינה, דניאל ואני.

ליאור,נשמה של אמא

ענבל אלעד 22.04.2003

ליאור, היה לייום עצוב! אחריו באו עוד ימים עצובים. הם לא נגמרים או נעצרים. אתה זוכר שהייתי אומרת לך שהיה לי יום עצוב ,מיד דאגת להעלות חיוך על פני.

איך תמיד היית מקשיב ומנסה לעודד,לצחוק ולחייך את החיוך שלך. עכשיו כשאתה לא מולי ,אני מנסה לדמיין אותך מחייך,אני שומעת את קולך,את הצחוק שלך.

ליאור אמרת לי לא לדאוג,אני כהרגלי סמכתי על מה שאתה אומר. אמרת שאני לא פטורה מלפגוש אותך וכשתחזור ..ניפגש.

אני רוצה להבין שאת הפגישה הזו כבר לא נוכל לקיים,אך אני לא מסוגלת להבין שלא תבוא. את ההסכם שאני אבוא לבקר אותך בבוסטון,שם תכננת ללמוד מוסיקה,עכשיו גם אותו לא נקיים…. כשחייכת בגלל הצלחה שלך,מלאת גם את השמחה שלי-אם זה היה במבחן ואם זה היה כשהתקבלת לדובר צה"ל.

אני לא אשכח איך רצת אלי עם חיוך מאוזן לאוזן כשקיבלת את תעודת הבגרות,את מה שלא חשבת שתזכה לראות באותו יום. ליאור,הקסם שלך הוא האושר והאהבה הגדולה שהענקת לכולם! תראה,חלום שלך התגשם:כמה בנות היו שם לכבודך ואת כולן אתה מכיר… כמו שרצית… אבל אתה לא היית שם לראות. אתה אמרת שלא כדאי לך להגיע לגיל 20,כי תהיה זקן… עכשיו תישאר צעיר לנצח!

אני מקווה שאתה ממשיך לחייך ולדבר כמו תמיד,אצלי בראש ובלב תמיד תמשיך!

אוהבת ענבל

מימי 20.07.2014

במהלך מלחמת צוק איתן/עיתון השקמה חולון "הודעה נמסרה למשפחה…"

כמה מקופל בתוך המשפט הקצר הזה שאנחנו שומעים ברדיו.עולם ומלואו,חיים שלמים של ילד:הריון ולידה,ריצה בגינה,פלסטר על פצע,דאגה ורצון לגונן,חום גבוה בלילות,הצעד הראשון,הילקוט הראשון ,רישיון נהיגה והנה צו ראשון לצבא,חיים שלמים.

משפחה שלמה:סבתא וסבא,אח ואחות,בני דודים,חברים ואמא ואבא שהחיים שלהם נעצרו ברגע ששמעו את המשפט הנורא הזה.קריעה של חולצה,קריעה של הלב,קריעה שאי אפשר לאחות אותה לעולם! היום יתקיימו 5 הלוויות,אחת מהן בחולון.ליבי עם המשפחות.מחבקת את כולן בלי מילים.

היום אני מסתכלת למציאות בעיניים ורואה את האמהות והמשפחות שהצטרפו למשפחת השכול ואין לי אפילו מילה אחת של ניחומים,כי אין,אין נחמה! אין מילים למצב בו הורים קוברים את ילדיהם,אין! ליאור נהרג בפעילות מבצעית בעזה לפני 11 שנים,מבצע "פרשי הלילה" של גבעתי לחשיפת מנהרות ברפיח,כשעוד לא ידענו מה הן המנהרות הללו בכלל.

כשלא ידענו שליאור כצלם יוצא לפעולות מבצעיות וקרביות,ליאור נהרג בן 19 וחצי,ילד. היום כששמעתי שסמל בניה רובל, לוחם חי"ר בן ה20 תושב חולון נהרג הסתבר לי שבני הצעיר והחברים שלו מכירים את בניה,חלקם למדו איתו ביחד,בילו איתו,ילדים.

דור חדש וצעיר נכנס לדף מלחמות ישראל,כמה עצוב! מאז שליאור נהרג הכל השתנה,אבל בחרנו בחיים, בחירה בחיים זו החלטה קשה ואני לא מאחלת לאף אחד (גם לא לאויבי) לחוות או לדעת מה עובר עליי כל הימים אבל בעיקר בימים הקשים האלו של מלחמת "צוק איתן" בעזה. אני מחבקת את המשפחות השכולות ומחזקת אותן מכל הלב,אני יכולה להציע להן משפט זן שמלווה אותי באבלי ובחיי כבר 11 שנים: "אינך יכול למנוע מציפורי העצב מלעופף מעל ראשך, אך אתה יכול למנוע מהן לקנן בשערותיך." יהי זכרם ברוך